על פי דובר צה"ל וגלי צה"ל וההתרעות לירי - היא בעיצומה. על פי פקע"ר - אפשר לחזור לעבודה ומותרות התקהלויות של עד 50 איש. על פי משרד החינוך - אין מסגרות. על פי משרד האוצר - אין פיצוי מהיום. על פי ההתנהגות של חלק מאזרחי ירושלים במהלך פורים - המלחמה שייכת לתל אביב ולקריית שמונה.
ולמה אני אומר זאת? כי על פי הסקרים, אמון הציבור בפיקוד העורף גבוה מהאמון בצה"ל באופן כללי ואפילו מחיל האוויר, וגבוה בעשרות אחוזים מהאמון בממשלה.
אסור שהאמון הזה יישחק. כשפיקוד העורף מקבל החלטה, הוא צריך לעמוד מאחוריה, להסביר אותה ולשכנע אותנו שהיא התקבלה ממניעים ביטחוניים גרידא ונקייה מכל שיקול אחר. ואיפה המטה הלאומי לתיאום הסברה? בין הפותרים נכונה תוגרל טיסה ב-F-35 מעל שמי טהרן.
זוהי מלחמה צודקת ומוצדקת מאין כמותה, שמתנהלת לפי שעה בתיאום מופלא וחסר תקדים בין ישראל לארה"ב, באחריות, בשיקול דעת ובמקצועיות שמעוררת השתאות בעולם ומביאה את ההרתעה הישראלית לשיא.
זוהי מלחמה נגד אויב האנושות, נגד מלאכי המוות של המזרח התיכון וראש התמנון של ארגוני הטרור במזה"ת, במפרץ וברחבי אירופה, ונגד השלטון שאחראי באופן ישיר לרציחתם של אלפי ישראלים ועוד אלפי זרים.
הפעם, בניגוד למבצע עם כלביא ולנוכח תהליך השיקום המואץ של איראן, ההחלטה האמריקאית והישראלית היא "ללכת על כל הקופה" – מאתרי הגרעין, דרך אתרי הייצור, האחסון והשיגור של הטילים הבליסטיים, המשך בסיכול בכירי הבכירים ובראשם המנהיג העליון עלי חמנאי וצמרת צבאו ומשמרות המהפכה, ופגיעה תוך כך באדני שלטון האייתוללות, במטרה לאפשר למורדים ולעם האיראני לצאת לרחובות ולגרש את כוחות הרשע.
מבחינת ארה"ב המודל הסורי הוא הנכון. גם אם יהיה באיראן משטר עוין, הוא יהיה בלי יכולות איום. לא רק את ביטחוננו הלאומי אנחנו מנסים להשיג, אלא גם את ביטחונו של האזור ואת חירותו של העם האיראני, שתחת משטר אחר ייתכן שצפוי לו ולנו עתיד מזהיר משותף.
המשחק כעת הוא על זמן, בהנחה שנשיא ארה"ב עלול להודיע על הפסקת המלחמה בכל רגע. האינטרס של ישראל הוא לממש את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח בפנינו לשלול את מרב היכולות הצבאיות האיראניות ולהשיג את מקסימום ההישגים בכל הזירות.
בכל מקרה ובכל מצב, לפנינו מזרח תיכון חדש ואחר, שארה"ב חזרה אליו, ובגדול, אחרי נתק של שנים, כשהכיוון שלה הוא הכאת הטרור ושולחיו והרחבת הסכמי אברהם.
ללא קשר לפורים, למרדכי היהודי ולהכאת המן, אנחנו נמצאים עמוק בתוך פרק תנ"כי מרתק שנמשך כבר יותר משנתיים, ראשיתו בטבח 7 באוקטובר והמשכו במלחמה משמעותית ורב-זירתית.
לו ייכתב התנ"ך מחדש או יושלם, יותיר הפרק הנוכחי, אם יופקד בידי כותב מוכשר, אבק לפרקים מפוארים שכבר מופיעים בו. לטוב ולרע. ממש כך.
חבר קרוב, איש עסקים ותיק בעל היכרות קרובה עם הכלכלה האמריקאית, ניסה השבוע לשכנע אותי שהמלחמה באיראן מבחינת טראמפ היא "שוד הבנק הגדול ביותר בהיסטוריה", כלשונו, והמשך ישיר להשתלטות האמריקאית על ונצואלה. מכאן יצליח טראמפ להניח יד על מקורות הנפט באיראן שישרתו את החוב האמריקאי, ושאת שתיקתה של סין קנה הנשיא תמורת הבטחה שגם היא תיהנה מהשלל. לך תדע.
מה שחשוב הוא הקשר ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארה"ב, שהגיעו במלחמה הזו לשיא חסר תקדים, גם בין סנטקום לצה"ל, גם בין הפנטגון למשרד הביטחון, וגם בין הבית הלבן לירושלים (בינתיים). זה חשוב להרתעה הישראלית ולביטחוננו.
השלטון האיראני בגבו אל הקיר, הולך "All Out" ויורה לכל הכיוונים, תוך חלוקת בנק המטרות עם חיזבאללה, שצורף למערכה בעל כורחו, ועליו הוטל לירות טילים אל שטח קפריסין, שהיא במקרה הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי.
חברת הנפט הסעודית הותקפה; אבו דאבי, בירת השלום האזורית, חוטפת יותר טילים מישראל; וכך גם קטאר, הפטרון של איראן, ומדינות נוספות, שחלקן שוקלות להצטרף לקואליציית המלחמה נגד איראן שמובילות ארה"ב וישראל, כדי לקבל נתח מתמונת ניצחון אם תהיה.
את מי אתם לא שומעים? את האו"ם ואת המזכ"ל אנטוניו גוטרש, שהפך מזמן ללא מחובר ולא רלוונטי לסדר היום. הוא כן אמר שהוא "נגד אלימות ובעד דיפלומטיה". ואז נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם שמעון פרס ז"ל כשסיים את תפקידו כנשיא. הוא טען שהאו"ם סיים את תפקידו ושצריך להקים שני גופים חדשים שימלאו את מקומו של המנוח. הראשון, גוף של ראשי הדתות: האפיפיור, הקאדי, הרבנים הראשיים ועמיתיהם בכל הדתות שידונו בסכסוכים ויוציאו פסקי הלכה, בהנחה שרוב המלחמות יהיו מלחמות דת.
הגוף השני יורכב מראשי ענקיות הטכנולוגיה: גוגל, פייסבוק, אפל, אמזון, X (טוויטר לשעבר), סמסונג, עלי אקספרס וכדומה, שכן ממילא הם עתידים לנהל את העולם ולא עוד המעונבים מהשדרה הראשונה בניו יורק. פרס צדק, ובינתיים מקים טראמפ את החלופה הזמנית – "מועצת השלום" שבראשותו.
אחת לזמן מה הוא היה מבקש לראות דחוף את שר הביטחון, היות שיש לו מידע חדש מגולים על "הפיכה קרובה" באיראן. הוא שאב עידוד מ"רדיו אמריקה" שהפעילה ארה"ב במקביל למאמצי ה-CIA כלפי העם האיראני בהשקעה של מיליארדים. לוברני היה משוכנע בכל נימי נפשו ששלטון השאה ישוב לאיראן אוטוטו, ולא יכולתי שלא להיזכר בו ובחזונו בשבוע הזה.
אבל את צה"ל, מפקדיו, לוחמיו וטייסיו צריך לזכות. הם החזירו ומחזירים את חובם לחברה, מוּנעים באחריות, באומץ לב, ביצירתיות ובחירוף נפש. מודעים לכשל הגדול ולצורך להזדכות עליו, להכות את האויב ולהביא ביטחון לעם ישראל לזמן ארוך ובכל הגבולות.
מאות מפקדים ולוחמים שילמו בחייהם, אלפים נותרו נכים בגוף ובנפש, וגם בשעות הללו הם פועלים קרוב ורחוק מכאן בפעולות שהן מעל לכל דמיון ושעוד ידובר בהן. יותר מאי פעם זקוקים אנשי צבא הקבע ואנשי צבא המילואים שלנו לגב רחב, לכתף חמה, לאוזן קשבת ולהוקרה. הם פוליסת הביטוח שלנו.
800 מיליון דולר העבירה איראן בשנה האחרונה מהכסף שאין לה לידי חיזבאללה לצורך שיקום והצטיידות. היא ביקשה דיבידנד, אבל תקבל מפולת. ההחלטה הנבונה הראשונה היא שלא לפנות יישובים בצפון כמו בפעם הקודמת, שהתבררה בחוכמת הבדיעבד כטעות אסטרטגית. הכפרים המפונים אמורים להיות בצד הלבנוני, ולא אצלנו.
בניגוד למלחמה באיראן, שם טראמפ הוא שיחליט מתי מסיימים, את המערכה בצפון צריכה ישראל לנהל ככל שיידרש. היא תמלא בכך את חובה הגדול לתושבי הצפון, אבל לא פחות מכך תשרת את ממשלת לבנון, צבאה ואזרחי לבנון שנחטפו בידי הזרוע המקומית של התמנון האיראני.
המטרה היא החלשה משמעותית של חיזבאללה, חיסול הנהגתו ואפס הכלה של הפרות. ואני לא יכול להתחייב בפניכם שבסוף המבצע הזה צה"ל לא יגן על הגבול מהצד הלבנוני, במעין רצועת ביטחון מודל 2026.
הדברים שם עובדים כמו שעון שוויצרי. על כל אזור בעיר שנפגע, מופקדת מיד חברה עירונית שמפעילה, בהאצלת סמכויות מראש העיר ומהמנכ"ל, את אגפי העירייה, ובתוך 24 שעות כבישים נסללים, הרס מפונה, מוצאים פתרון לתושבים שניזוקו, וכדומה. אבל לא רק בתל אביב. ראשי השלטון המקומי בישראל מגלים מנהיגות אדירה, שעולה באדיבותה על זו הארצית.
ישנם רגעים בחייה של אומה חפצת חיים, שבהם יש חובה וזכות להתעלות מעל לכל מחלוקת פוליטית ולהביע תודה והערכה לכל מי שנמצא בשרשרת של קבלת ההחלטות, התכנון, התיאום והביצוע המדהים.
אני חייב לומר שבינתיים המערכה מתנהלת, לשיפוטי לפחות, באחריות, בממלכתיות, בשיח נכון וראוי בין הדרג הצבאי למדיני, תוך הסכמה לאומית רחבה, שמירה על ביטחון מידע, שיתוף ראשי האופוזיציה, וכך הלאה. אפילו הפקקים בכבישים נעלמו. והשאלה העולה בי ובטח גם בכם, היא מדוע לא כל יום פורים? מדוע לא נוכל להיות כך תמיד? את התשובה אתם יודעים לבד.
את יואב לימור אני מכיר שנים ככתב ופרשן צבאי ומגיש טלוויזיה, והאמת היא שהופתעתי מהשתתפותו בספר היסטוריה שכזה. הופתעתי ואהבתי, וכשהוא חובר עם ניסיונו הצבאי לידען כמו אורן נהרי – התוצאה מובטחת. טרם קראתי, אבל מבטיח לעשות זאת.
התרעות פיקוד העורף