האמת הלא יחסית | ד"ר עדו נתניהו

הרפיסות שמגלים מנהיגי מערב אירופה כלפי איראן ומלחמתנו בה, אינה אלא ביטוי נוסף לאותה מחלה, שהיה לה חלק בהתפרצות השמחה שנראתה ברחובותיהם ב־7 באוקטובר ומיד אחריו. ומה ראינו? שלא רק ערבים ומוסלמים שמחו על אורגיית הרצח של חמאס, אלא גם אירופים ואמריקאים מלידה. נשים נאנסו, איבריהן נכרתו, ילדיהן נשרפו, בעליהן נרצחו, צעירים בנובה נקטלו כבמטווח שעשועים, זקנים וטף נחטפו באכזריות – ובבירות המערב היללו את המבצעים.

השמחה הגדולה נבעה משנאה גדולה – לישראל. זו שנאה שטופחה במשך שנים ארוכות, ובין היתר מצאה לה ביטוי אידיאולוגי וצידוק מוסרי בעולם האקדמיה של המערב. ממנה, מן האקדמיה, היא זרמה במורד הנהר הרעיוני והתעמולתי והציפה את עולמות התרבות, הבידור, התקשורת והפובליציסטיקה, כמו גם את בתי הספר ובתי הנבחרים.

---

נניח בצד את השקרים המושמעים כאילו כלל לא אירע טבח, וכאילו הסרטים שהפיצו בזמן אמת מחבלי חמאס (במטרה לרומם את רוחו של הרחוב הפלסטיני ולהחדיר חיל ורעדה בלב כל ישראלי) היו בעצם פייק AI תוצרת ישראל. שכן באותם ימי הפגנות היה ברור לכל, ודאי למפגינים, שרצח המוני של אזרחים וחטיפתם אכן התרחשו.

ועוד נניח בצד את האנטישמיות שהמערב חדור בה זה 2,000 שנה ויותר. לא כי מחלת האנטישמיות אינה מהווה מרכיב חשוב בשנאה לישראל ובשמחה לנוכח טבח של יהודים – היא כן מרכיב חשוב – אלא כי אין בה חדש. היא כאמור קיימת זה עידן ועידנים, אינה הולכת לשום מקום, וכשלעצמה אינה מסבירה דיה את ההתפתחויות שהביאו לשטף קריאות התמיכה בחמאס בקמפוסים וברחובות.

דוסטויבסקי או קובן?

נבחן דווקא חולי אחר שתקף את המערב ושעוזר להסביר את האירועים: הרלטיביזם (שהאמת, המוסר והערכים תמיד יחסיים). זכורה לי שיחה לפני 40 שנה ויותר עם אמריקאי ששירת כרופא בזמן מלחמת וייטנאם. הוא סיפר לי שהחיילים הדרום קוריאנים היו נוהגים להתאכזר ולהתעלל בשבויים הווייטנאמים ולהוציאם להורג בשיטות מזוויעות. נדמה לי שהוא לא ראה את זה במו עיניו, אלא רק "שמע" על כך, ואיני יודע אם מה שסיפר היה אמת (למעט אולי מעשים חריגים של חיילים סדיסטים, בדומה לנעשה במלחמות אחרות).

לעומת זאת, אני זוכר היטב את תוכן שיחתנו מיד אחר כך. הרופא היה חסיד הרלטיביזם, שמצא לו כבר אז אחיזה בחוגים נאורים באמריקה. בהתאם לקו מחשבה זה שסיגל, הוא טען שאין תרבות אחת שהיא טובה מן האחרת, כמו שאין "טוב" אובייקטיבי או "רע" אובייקטיבי. כששאלתי אותו אם מה שהוא סיפר לי אינו מעיד בכל זאת על כך שהתרבות של החייל הקוריאני נחותה במשהו מזו של האמריקאי, הוא השיב לי: "מה פתאום? בהגדרה, אמרתי לך שאין תרבות עליונה ותרבות נחותה".

גם על שאלתי הבאה, אם אין המעשים שנעשים לטענתו כדבר שבשגרה על ידי החיילים הקוריאנים מעידים על מרכיב כלשהו של רוע באותה תרבות, הוא אומנם היסס לשבריר שנייה, אבל לא נסוג מעמדתו והשיב בלאו, שכן "על פי התרבות שלהם, המעשים ראויים ועל כן אין הם 'רעים'".

כשמסתכלים ביצירות אומנות "נבחרות" במוזיאון כלשהו, כמו למשל פיסת בד ספוגה בשתן ומרוחה בצואה תלויה על קיר אחד, וקנבס צבוע לבן כולו (אבל ממוסגר ובעל שם מפוצץ) תלוי על קיר נגדי, ובו בזמן רואים את הקהל עומד מול המוצגים הללו ומתפעם מהם – אי אפשר שלא לחשוב שהמחלה שיבשה עליהם את דעתם. "זו אינה אומנות", אתה רוצה לומר להם, אבל נמנע מכך, כי אתה יודע היטב מה תהיה תגובתם: "מי קבע מהי אומנות? ומי בכלל אומר שציור, למשל של טיציאן, טוב יותר מזה?".

כמו שווירוס הרלטיביזם שנתקבע בתוכנו גורם לנו להאמין שהכל בעיני המתבונן – או במקרה של ספרות, בשיפוטו של הקורא, שרק הוא קובע את ערכו של ספר של דוסטויבסקי לעומת ספר של הרלן קובן – הוא גורם לנגועים בו לחשוב שגם הטרוריסט של חמאס כלל אינו טרוריסט. זאת אומרת, אולי הוא כזה מנקודת מבטו של הישראלי המצוי, אבל מעבר לים, מנקודת מבטו של הסטודנט המצוי בהרווארד, הוא לוחם חופש. ומי יאמר מה נכון ומה לא, בייחוד כשממילא אין דבר כזה "נכון"? הרי הכל יחסי.

אלא שלא. לא צריך להיות תלמיד בפילוסופיה המורכבת של המוסר (והיא אכן מורכבת), וגם לא אדם מאמין, כדי לדעת היטב, ולהרגיש בכל נימי הנפש, שרציחתם של שני פעוטות ג'ינג'ים ושל אמם הצעירה, האוהבת והחרדה, בירי מכוון לראשיהם, הוא פשע נתעב, באופן מוחלט וחסר כל יחסיות, גם אם בוצע על ידי ערבים "מדוכאים" ש"נלחמים בכיבוש הקולוניאליסטי". כך גם אין צורך להתלבט יתר על המידה בשאלה אם יש משהו לקוי ביותר – וגם נחות – בתרבות שמקדשת מעשים אלה ומפארת אותם, כמו גם בהשקפה שמוציאה אנשים לרחובות לתמוך בה.

אין חדש במערב

אלא שבמערב אנו עדים לכך שכל פעולה שמבוצעת נגד כוחות "הדיכוי" נחשבת למוצדקת ומוסרית – כשם שכל ערך מערבי הוא מיסודו פסול ועל פי רוב רע (בניגוד כמובן לעקרון הרלטיביזם, שלפיו אין טוב ורע, אבל בל נקשה יתר על המידה על המאמינים).

באופן דומה, כשם שאין מבחינת הרלטיביסטים עדיפות לערכים של התרבות המערבית, כן אין כל משמעות ויתרון למושג "מולדת". אין להם תחושה טבעית של חום ואהבה אליה. או, כפי שאמר לי במאי סרטים אוסטרי שפעם פגשתי - הוא אינו חש כל גאווה על כך שמוצרט היה בן עמו, כי בשבילו, אין לעם ולארץ כל משמעות (ודאי לא אם היא אירופית, אבל את זה הוא לא ביטא במפורש). אין זה פלא, אם כן, שמנהיגי אירופה, שלאחרונה גילו להפתעתם שהמין האנושי כנראה עוד לא נגמל לנֶצַח־נצחים מן המלחמה, מתקשים לגייס צעירים לצבאות שהם רוצים עכשיו להגדיל פי כמה.

מסכנים אותם מנהיגים. אין הם אלא השתקפות של בוחריהם, ומכאן מורך הלב שהם מפגינים בימים אלה. כי אומץ הוא פונקציה של אמונה, וכשאין אמת, לא תיתכן כל אמונה. על כן הם מדשדשים ומגמגמים, בעוד שהטייסים של ישראל וארה"ב ממריאים בהוראת מנהיגיהם ללא היסוס השמיימה, מתוך הכרה מלאה בערך שליחותם, ומכים במשטר האימים והזוועות של האייתוללות – משטר חדור עד היסוד ברוע תהומי, משטר שהוא פרימיטיבי וברברי. כן, מותר להגיד. אלינו, המחלה אולי הגיעה, אבל לא הכריעה אותנו.