קודם כל גילוי נאות. זכיתי ועבדתי במחיצתו של ארנס בתפקידיו בוושינגטון במשרד הביטחון, ואחר כך גם כדובר צה"ל במלחמת המפרץ ומעט אחריה. אבל אין זה עניין אישי, בהחלט לא. צריך להעניק לארנס אשראי על כך שהבין בחודשים שהובילו עד למלחמת המפרץ בינואר 91', במהלכה ואחריה, כי אחת מנקודת התורפה של ביטחון ישראל היא ההגנה על העורף.
כל ההקדמה הזו נועדה להראות כי הוא לא היה "מאנשי שלומנו" וגם לא מ"החבר׳ה". שרי ביטחון הגיעו בדרך כלל מהליבה של מדינת ישראל, ילידי הארץ, צברים, קיבוצניקים, אנשי תנועת העבודה וכו׳. ארנס היה איש אחר. ואולי בגלל זה היה לו אומץ לקבל החלטות שאחרים היססו לגביהן.
התמיהות שהיו בשעתו בצה"ל לגבי האיש שדיבר במבטא אמריקאי קל וסירב להסתחבק עם פעילים פוליטיים, השתנו במהלך השנים. במבט לאחור מדברים עליו אחרת ומבינים את תרומתו העצומה לביטחון ישראל.
ארנס היה מעורב מקצועית ואפילו אישית בבניין הכוח של צה"ל, בהתבסס על הפיתוח והייצור המקומי. הוא תרם תרומה מכרעת לתעשיות הביטחון של ישראל, והתעקש כי ישראל יכולה לייצר כל מערכת נשק. מטוס הלביא שאליו חתר וזכה לראותו באוויר, נבלם אומנם על ידי הממשלה, אך עצם פיתוחו וכל הנגזרות שלו היו אחד הקטרים שהשפיעו על תעשיות הביטחון של ישראל והובילו אותה להצלחות הכבירות שהן רושמות בימים האלה.
אבל בואו נחזור רגע לעורף, משם התחלתי. ב-1991 היו שני שחקנים בעורף - הג"א (הגנה אזרחית) והגמ"ר (הגנה מרחבית). שניהם היו בתחתית סולם העדיפויות של צה"ל. בדיונים הפנימיים נקבע כי עדיף להשקיע במערכות התקפיות, בעיקר באוויר (מטוסים), מתוך אמונה שנצליח להעתיק כל מלחמה לשטח האויב, וכמובן ננצח.
מלחמת המפרץ הראשונה הייתה הראשונה שבה העורף הישראלי נחדר בצורה מסיבית (האמת, בהשוואה להיום, 17 התקפות ו-37 טילים, לא בדיוק נחשב…), והאיום של ירי נשק לא קונבנציונלי לתוך המדינה היה מרתיע ויצר לחץ פסיכולוגי הן על המנהיגות והן על אזרחי ואזרחיות המדינה. הדרך אל מלחמת המפרץ הייתה זרועה בהחלטות עקרוניות, כמו חלוקת ערכות המגן בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות ישראל, ובמחשבות על האופן שבו צריך לנהל את האוכלוסייה האזרחית בעת מבחן כזו.
בדיעבד, התגובה הציבורית והנכונות לנהוג לפי הנחיות דובר צה"ל היו אחד הכלים החשובים שאפשרו לישראל לעמוד בהתקפות הטילים, לא להגיב - הן מטעמים מדיניים והן מטעמים צבאיים - ולצאת מהמלחמה תוך כדי קבלת פיצוי מארה"ב, מגרמניה וממדינות אחרות. המטרה הושגה, המשטר בעיראק נפל, עיראק הובסה, והמזרח התיכון המשיך בדרכו.
בהדרגה הבינה ישראל כי ללא עורף חסין שמקנה ביטחון למיליוני ישראלים, היא לא תוכל להתמודד בחזית, לבלום ולהכות באויביה. התברר כי החוסן האזרחי הוא מפתח לניצחון במלחמה. הפוך לגמרי ממה שחשבו כאמור במשך שנים. אגב, קצינים בכירים שנרתעו בעבר מה"עורף" הפחות אטרקטיבי, לכאורה, מתחרים עכשיו על תפקיד זה.
הנדבך השני בהגנת העורף, שגם בו היו לארנס חלק ונחלה, אבל בוודאי לא לבד, הוא ההגנה האקטיבית. פיתוח מערכות של הגנה אווירית, ובהן טילים ורקטות. קשה להאמין שב-1991 היו לישראל רק טילי הוק מיושנים שקיבלה בשנות ה-60 מארה"ב. היא אומנם החליטה לרכוש טילי פטריוט, אבל הם עדיין לא היו ברשותה, והיא נאלצה להישען על סוללות פטריוט אמריקאיות שהגיעו מגרמניה ממש לתוך המלחמה. כל מה שקרה אחר כך, החל מכיפת ברזל, דרך קלע דוד והחץ, נובע מאותה תפיסה חדשה כי העורף והגנתו הם חיוניים לביטחון ישראל.
התרעות פיקוד העורף