נתניהו וטראמפ מיישמים עקרון גדול - כנראה בלי להתכוון | דן פרי

הקהילה הבינלאומית חייבת לפעול

R2P צמחה מתוך הטרגדיות של סוף המאה ה־20: רואנדה, סרברניצה (זירת זוועות בבוסניה) וזוועות נוספות, שחשפו את כישלונה של הקהילה הבינלאומית למנוע טבח המוני. היא קובעת שריבונות אינה בלתי מוגבלת, וכי כרוכה בה אחריות. כאשר אחריות זו קורסת, הקהילה הבינלאומית חייבת לפעול: תחילה באמצעים מניעתיים ודיפלומטיים, וכמוצא אחרון – באמצעי אכיפה כופים.

מעניין שרוסיה וסין הסכימו ל־R2P בפסגת 2005. עבור מוסקבה ובייג'ינג הדבר הקנה לגיטימציה מוסרית מסוימת במחיר מחויבות מינימלית – ובאותה עת זה נראה להן הגיוני.

---

לוב ב־2011 המחישה את שבריריותו של כל המבנה. התערבות נאט"ו, שלכאורה נועדה להגן על אזרחים מפני , חרגה מהמנדט הצר והובילה לכאוס נוראי. רוסיה וסין הסיקו כי המערב עשה שימוש לרעה במנגנון לצורך שינוי משטר בשל מטרות פוליטיות.

סוריה באה אחר כך וחשפה את מגבלותיה המבניות של מערכת מועצת הביטחון: זוועות המוניות התרחשו, שפת R2P הוזכרה, אך המועצה שותקה כאשר רוסיה הטילה וטו פעם אחר פעם – לעיתים בצירוף סין. כך הובהר כי אכיפה נחסמת כאשר אינטרסים חיוניים של חברה קבועה מעורבים. ובכל זאת R2P שורדת כעיקרון, גם אם יישומה במערכת המקורית תלוי לחלוטין בהסכמת המעצמות.

יתרה מזו, ההשתוללות האזורית של משטר האייתוללות – באמצעות מערך מיליציות ג'יהאדיסטיות, שהביאו והאריכו אי־יציבות ומלחמות בלבנון, בסוריה, בתימן, בעיראק ובשטחים הפלסטיניים – מרחיבה את ההיגיון של R2P גם לאוכלוסיות מעבר לגבולותיה. מדינה כזו בוודאי לא אמורה להעשיר אורניום לרמה צבאית (כפי שאיראן עשתה בהתמדה), או לפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח. על האיום כלפי ישראל חבל להכביר מילים – זה ברור לחלוטין.

עתיד מעורפל

במצב כזה, האם הוגן לטעון ש־R2P חלה – גם אם ברור שהדבר ייתקל בווטו רוסי וסיני במועצת הביטחון המשותקת? בנוסף, מתבקש להידרש, מעבר למנגנון האישור, לשאלת ההיתכנות: האם התערבות יכולה להצליח? פעולה תיראה בלתי נבונה – ואף בלתי מוצדקת מוסרית – אם תוצאתה הסבירה תהיה כאוס מהסוג שנוצר בלוב.

היום הראשון למלחמה החדשה שינה את המשוואה וענה על השאלה באופן דרמטי. חיסול מהיר של צמרת המשטר האיראני, מן המנהיג העליון עלי חמנאי ומטה, ערער את הסמכות המרכזית שיצרה את כל הזוועות. כעת אלמנטים במנגנון הביטחון, המבקשים לשמר את המדינה ולהימנע מכאוס, עשויים להחזיק במנוף למו"מ על מעבר שלטוני.

מוקדם לקבוע, אך המצב באיראן כעת נזיל – גם בתוך מבני הרפובליקה האסלאמית. זאת בנויה לשרוד את חיסולם של יחידים – אך ההיסטוריה הקרובה אינה מציעה תקדים לאובדן כה מהיר של בכירים רבים כל כך: שרי ביטחון בזה אחר זה, דמויות צבאיות וחצי־צבאיות בכירות, נשיא לשעבר, יועצים מרכזיים.

אין זה מופרך לקוות שלאחר הלם כזה, ההנהגה המתהווה – גם אם תישא עדיין את תווית הרפובליקה האסלאמית, וגם אם תפתח ברטוריקה מתריסה – תנהג באופן מופקר פחות. אפשר אף לקוות שתיאלץ בהדרגה לשקול שינוי חוקתי: למשל, לאפשר בחירות לנשיאות שבהן כל מועמד רשאי להתמודד תחת פיקוח בינלאומי – ולא רק מי שאושרו בידי כוהני הדת – ולהשיב לפרלמנט סמכויות ממשיות. נדרשת תוכנית מתואמת, הכוללת שיחות שקטות עם גורמים בצבא, במשמרות המהפכה ואחרים. ייתכן שעוד אלימות לפנינו – וחיוני שהכוחות התוקפים יתעדפו הגנה על אזרחים. זו אינה מותרות, אלא יסוד מוסרי מרכזי של המהלך כולו.

האם משהו מכל זה יכול להצליח? הספקנים יאמרו שאין סיכוי שגורמים בעלי אינטרסים מושרשים – כלכליים ואחרים – יסכימו לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששום דבר אינו קבוע.

ובאשר לנתניהו - אדם העומד למשפט שוחד ובפני בחירות בתוך חודשים אחדים, והמפגר בסקרים – רבים בישראל סבורים שהוא מסוגל כמעט לכל תמרון כדי להאריך את שלטונו. לא טוב.

עם זאת, דברים מוזרים יותר כבר קרו. במבט מסוים, מנהיגים ציניים ומזיקים אלה, שבזים לכל נורמה – פועלים דווקא בהתאמה לעיקרון של האו"ם שעוצב לפני שני עשורים. הרבה מעבר לאינטרסים של ישראל בלבד, מה שנראה לרבים כחרחור מלחמה עשוי בעצם להוות רגע נדיר שבו מדיניות חוץ מודרנית מצטלבת עם מחויבות מוסרית גלובלית.