אבל למה לנו לרעות בשדות עיתונים זרים על מנת למצוא רוח רעה או סתם נבובה? כזו אפשר למצוא בכיף גם במחוזותינו. אחרת איך תסבירו את שלל הקולות הזועמים, המפקפקים והמדוכדכים? אותם קולות המייחסים לישראל, לממשלה ולעומד בראשה כוונות נסתרות, אינטרסים אישיים ופוליטיים.
עיתון "הארץ" בכותרות מדהימות: "נפילת המשטר תהיה מבורכת, אך ההישג יעזור לנתניהו לבצר את שלטון הדיכוי". וגם: "מקורבים לנתניהו: למוטיבציה הפוליטית היה תפקיד בהחלטתו לצאת למלחמה נגד איראן".
ישנו כמובן גם ז'אנר ה"פרשנים" ששורפים שעות באולפנים ובוחרים למרות הנתונים האובייקטיביים להדגיש תרחישים של כישלון ובידוד מדיני, או להציג את המלחמה כמהלך שנועד להציל את ביבי מעוד יום במשפטו בטווח הקצר ולהועיל לו בבחירות בטווח היותר רחוק.
תגובת נגד פבלובית
אפשר וחייבים לשאול שאלות: מהו תסריט הסיום האופטימלי למלחמה, איך מגיעים אליו, מה המחירים, איך זה ישנה את מאזן הכוחות האזורי והעולמי, עמידות העורף הישראלי ועוד. אבל יש הבדל בין ביקורת עניינית לבין ערעור על עצם הלגיטימיות של הפעולה.
כאשר עולות טענות כמו "זו מלחמה פוליטית", או "המבצע להצלת נתניהו", או הגחכת ההישגים הפנטסטיים של עם כלביא, זה נראה יותר כמו תגובת נגד פבלובית לכל מהלך של הממשלה. רפלקס אופוזיציוני על אוטומט בעיצומה של מערכה היסטורית ישראלית-אמריקאית מול איראן.
מטריד היעדר היכולת להחזיק בו-זמנית בעין ביקורתית והבנה שהזירה הביטחונית אינה עוד פרק בפוליטיקה. אני תוהה מה היו עונים המצוטטים לעיל אם היו נשאלים: מה תעדיפו - חיסול חמנאי או חיסול פוליטי של נתניהו? ממש לא סגורה על כך שהתשובה תהיה חמנאי. לפחות לא בלי היסוס.
התרעות פיקוד העורף