המהפכה הובילה את האמריקאים לבניית אומה שבסיסה דמוקרטי. היא הובילה את הצרפתים תחילה לטרור, אחר כך לנפוליאון, אחר כך לשובה של המלוכה. האומה שבסיסה דמוקרטיה באה רק לאחר הרבה שנים. טורלי עוסק בשאלה ממה נבע ההבדל הזה. והתשובה שלו: תיעול נכון של הזעם להקמת מוסדות. הזעם הוא הרכיב שנדרש להרס הישן - התיעול הוא המהלך לבניית חדש. האמריקאים זעמו, ואז התיישבו להקים מערכת יציבה של מוסדות. הצרפתים זעמו והמשיכו לזעום. התוצאה הייתה קטסטרופה.
מה יעשו האיראנים כאשר יתפוגגו פטריות העשן, והמפציצים יחזרו לדת"קים או לנושאות המטוסים? כפי שישראל לומדת בעזה - גם אם נוח לה לשכוח כרגע, ולהתרכז בזירה שיש לה פוטנציאל מרגש יותר - שינוי משטר מבחוץ, בלי מחויבות למעורבות עמוקה ונמשכת, הוא מהלך קשה. לפעמים מתברר שהאויב לא נכנע. לפעמים מתברר שהציבור לא מתמרד. לפעמים מתברר שמחיר השינוי גדול. מה שמחייב החלטה, לפרוש או להשקיע: הרומאים יצאו למלחמת יוגורתה כדי להדיח שליט אפריקאי אחד, ולמנות במקומו אחר. כלומר, להביא לשינוי משטר.
הם הצליחו - וזה לקח להם בערך שמונה שנים. כדי להגיע לתוצאה המקווה, הרומאים נדרשו לכבוש עיר אחר עיר בנומידיה. בערים הכבושות הציבו חיל מצב לשמירה. השליט יוגורתה היתל בהם שוב ושוב, הביך אותם, עד שנלכד בשנת 105 לפני הספירה. לדונלד טראמפ אין שמונה שנים להשקיע.
כמובן, לא כל מדינה קל להכניס לתוך המגירות האלה, ולומר שהיא בדיוק כמו זו או בדיוק כמו זו. איראן מהפכנית כלפי חוץ לפחות כפי שהייתה צרפת של נפוליאון. גם היא רוצה לשנות את העולם, ולא בוחלת בשימוש בכוח כדי לנסות לעשות זאת. אבל בכל מה שנוגע למדיניות הפנים, איראן כנראה אינה תלויה באיש אחד, כפי שהייתה צרפת של נפוליאון. או שאולי כן? יהיה מעודד לגלות שכן.
גם ארה"ב של טראמפ אינה תלויה בטראמפ כפי שהייתה צרפת של נפוליאון, וישראל של בנימין נתניהו אינה תלויה בנתניהו כפי שהייתה איטליה של מוסוליני - אבל בשתי המדינות ניכרים סימנים של מעבר מהסתמכות על מוסדות להאדרה של אישים. זו מהות הכינויים "טראמפיסטים" ו"ביביסטים". זה חלק ממהותו של העידן הפוליטי שאנו שרויים בו. הממלכה נשחקת, המפלגה נשחקת, מה שנשאר הוא הזעם - והמנהיג.
הצלחה במלחמה באיראן, שכל ישראלי כמובן צריך לייחל לה, רק תחזק את הנטייה של מנהיגי שתי המדינות להבליט את אישיותם הדומיננטית כציר המדינתי, על חשבון המוסדות האפרוריים שמשרתים אותם - אותם מוסדות שבהם יושבים המהנדסים, מתכנני המטוסים, הכימאים, מרכיבי חומרי הנפץ, המתכננים, משרטטי מסלולי הטיסה, המעריכים, מנתחי המודיעין. כל אלה, הפקידים, היו שם קודם. הם אנשי השגרה. מעליהם - המנהיג מחולל השינוי. כאשר הוא שם, השינוי בא. כאשר אינו שם, השגרה נמשכת.
הוא וצ'רצ'יל
כמו צ'רצ'יל, נתניהו נכשל וחולל קטסטרופה שתוצאתה אלפים רבים של הרוגים - צ'רצ'יל בתוכנית המתקפה בגליפולי, ונתניהו במדיניות שהובילה ל־7 באוקטובר. כמו צ'רצ'יל, נתניהו לא נתן לכישלון העבר למנוע ממנו הישגי עתיד. לפצע הכישלון נמצא מזור בהמשך עקשני של הקריירה. ובכל זאת יש הבדל: צ'רצ'יל לא המשיך בקריירה מיד אחרי גליפולי. הוא גונה, נדחק, פרש, התאושש, ורק אחר כך חזר לצמרת (בדרך גילה אומץ לב הרואי בשוחות הלוחמים). נתניהו לא שילם מחיר ציבורי על כישלון 7 באוקטובר.
כמו צ'רצ'יל, נתניהו הוביל את המדינה במלחמה ארוכה, לעיתים התעקש על דרכו גם מול ספקנים, וייתכן - זה עוד לא סופי, אבל השבוע הסימנים נראו מעודדים - שיוכל בסופה להכריז על ניצחון מסוג כזה או אחר. ובכל זאת יש הבדל: צ'רצ'יל הצטיין במיוחד בהרמת המורל, בחיזוק רוח העם, בליכודו. נתניהו, בלשון המעטה, לא הצטיין בזה. גם בימי המלחמה הוא נתפס בעיני רוב הציבור, כולל חלק מתומכיו, כמי שממשיך לעסוק בפוליטיקה קטנה של יומיום. לא מרים - מוריד.
וברצינות: כמה קרדיט יגיע לנתניהו אם וכאשר יבואו חילופי משטר באיראן? על זה קל להשיב, אלא אם אתם עיוורים מרוב איבה לנתניהו או תסכול על כך שהוא עוד כאן (או שאתם פשוט מחקים את מנהגו של נתניהו עצמו, שלא מצטיין בחלוקת קרדיט על הצטיינות לאחרים - הגם שהוא מצטיין בהחלט בחלוקת קרדיט על מחדלים). אז כמה קרדיט? הרבה מאוד. המון. הישג כזה בהחלט יצדיק להחשיב אותו כמנהיג בשיעור קומה עולמי, שהוביל מהלך היסטורי. ספק אם אחרים היו מובילים מהלך כזה כמותו. בזירת איראן, נתניהו יהיה מנהיג משכמו ומעלה.
מצד שני, החיים אינם חד־ממדיים - והישג כזה לא יבטל את כישלונו כמנהיג של החברה הישראלית, שנקלעה בימיו לשפל של מחלוקת ופילוג. לא מזמן, בסקר של JPPI, ישראלים דירגו את המצב החברתי כאיום גדול יותר על ישראל מאשר איראן. לא בטוח שהם צדקו בדירוג, אבל העובדה שכך הרגישו בהחלט מלמדת על משהו. ביום הבחירות, שאולי יגיע בקרוב, הישראלים הללו יצטרכו להכריע, בין השאר, אם ההישג המפואר חשוב מהכישלון המכוער, ואם ההישג בהווה מעיד על גם יכולתו של נתניהו להצטיין במה שיהיה בעתיד - כלומר, בהתמודדות עם האתגרים שעוד יבואו אחרי שאיראן כבר לא תהווה איום. כולנו צריכים לקוות שזאת תהיה מהותה של ההתלבטות.
בינוי
מה מטרת המלחמה? הנשיא טראמפ הציג אותה כמה פעמים, כל פעם אחרת. במקרה אחד, דיבר על העם האיראני שיש לשחרר. במקרה שני, דיבר על איום הטילים על ארה"ב. במקרה שלישי, על החתירה הנמשכת של איראן לגרעין. אגב, כאשר מדובר בגרעין, שיעור האמריקאים שמבינים את הצורך במתקפה הוא גדול יותר.
גם נתניהו, שדיבר במוצאי שבת בקצרה, היה קצת עמום ביחס למטרה שהשגתה תאפשר להודיע שהמשימה הושלמה: זה "מבצע להסרת האיום הקיומי מצד משטר הטרור באיראן". זה מבצע שאמור למנוע מ"משטר טרור רצחני" להתחמש "בנשק גרעיני שיאפשר לו לאיים על האנושות כולה". זה מבצע שייצור "את התנאים לעם האיראני האמיץ ליטול את גורלו בידו". ננסה לדייק בתיאור המטרות הללו, כי מאחוריהן כמה הנחות שלא בהכרח מתיישבות זו עם זו.
הסרת האיום הקיומי זו מטרה אחת. האם היא מחייבת את הסרת "משטר הטרור", או שישנה אפשרות שמשטר הטרור יישאר על כנו, אם יובטח שאינו מאיים עוד על ישראל או על שאר העולם? נתניהו לא נתן תשובה מלאה. הוא נתן רק חצי תשובה: המבצע ייתן לעם האיראני הזדמנות להיפטר ממשטר הטרור. כלומר - הסרת האיום עלינו, הסרת המשטר עליהם. וכמובן, כאן חבויה הנחה שעוד צריכה הוכחה.
אם העם האיראני האמיץ ייטול את גורלו בידו, איראן תחדל מלהיות איום קיומי, או תחדל מלחתור להתחמש בנשק גרעיני. מה שכמובן אפשרי, וגם הגיוני שיקרה, אבל לא מובטח. כמה מדינות שאפשר לציין התחמשו בנשק גרעיני גם כאשר לא היו תחת משטר של טרור. כמה מדינות בחרו להיות איום על העולם, גם תחת משטר שהעם תמך בו, ולעיתים אפילו בחר בו.
הצלחה בינונית - מעבר לשלטון דומה פנימית ושונה חיצונית. איראן תמשיך להיות איראן כלפי אזרחיה, אבל תחדל מלהיות איראן כלפי סביבתה. המהפכה האסלאמית לא תהיה עוד מהפכה ליצוא, אלא רק לצריכה פנימית. איראן לא תתמוך בטרור, לא תחתור תחת משטרים אחרים, לא תצטייד בנשק גרעיני, לא תחרוג ממה שעושות מדינות אחרות בסדר הגודל שלה, שאינן נתפסות כאיום על שלום העולם, הגם שתרבותן אינה מגשימה אידיאל פוליטי ראוי לחיקוי.
הצלחה מינימלית - פגיעה קשה בתשתיות הצבאיות של איראן, מה שיגלגל את יכולתה לפעול בחתרנות נגד מדינות אחרות כמה שנים לאחור, ואולי גם ירתיע אותה, בידיעה שאינה מוגנת. פגיעה כזאת תאפשר לישראל, או לארה"ב, לחזור ולתקוף בלא חשש גדול בכל עת שהאיראנים ייראו כמי שמנסים לשקם את כוחם. למעשה, מדובר במהלך שדומה למה שכונה כאן "כיסוח דשא" בהקשר של ארגוני הטרור. כמובן, על כיסוח דשא צריך להקפיד. חזרה לשגרה שאננה יכולה להיגמר בהפתעות קטלניות.
שלוש המדרגות הללו של הצלחה מבטאות, באופן כללי, את מה שהמתכננים יכולים לצייר למנהיגים כפוטנציאל. הגשמתן תלויה בהצלחה המבצעית, בסבלנות הפוליטית ובהתנהלות של העם האיראני. מהלכי הפתיחה מלמדים שהצלחה מבצעית היא התנאי שמתמלא. מהלכי הפתיחה מלמדים שיש פער, צפוי, בין הסבלנות הפוליטית של טראמפ לבין זו של נתניהו - ולמעשה, בין הסבלנות של הישראלים לסבלנות של האמריקאים (שיש ביניהם רבים שמתנגדים נחרצות למלחמה).
מהלכי הפתיחה לא מאפשרים לקבוע כיצד ינהג הציבור האיראני. לכן השאלה הקשה היא האם ועד כמה ללחוץ בתקווה להגיע למדרגת ההצלחה המלאה, אם תונח מול המנהיגות האפשרות של מדרגת ההצלחה הבינונית. מצד אחד - לפעמים טוב ללכוד את הציפור שיש ביד. מצד שני - זו תהיה נטישה, לא ראשונה, של העם האיראני.
עמית סגל והשבת
זה כמובן לא עניין חשוב במיוחד, לנוכח הדברים שקורים ברקע, ובכל זאת, אפשר לנצל רגע כדי להפנות זרקור להחלטה של איש אחד בנסיבות המלחמה, ולדיון שמתקיים בעקבותיה.
ההחלטה: לשדר בשבת, ברשת חברתית, או בטלוויזיה, או איפה שלא יהיה, כאשר פורצת מלחמה. הוא עשה זאת ב־7 באוקטובר, והוא עשה זאת שוב עם תחילת מבצע שאגת הארי באיראן.
הדיון: סגל חובש כיפה, שומר שבת. לא בדקתי כמה בדיוק הוא שומר, ומה בדיוק הוא שומר, וזה גם לא מעניין במיוחד לבדוק. מה שמעניין הוא ההחלטה שלו לשדר - שאפשר לפרש בשתי צורות. הראשונה, לטעמי, שגויה ונפוצה. השנייה, לטעמי, נכונה ופחות נפוצה.
מה גורסת הפרשנות הזאת? אם לומר את זה באופן קצת בוטה, היא אומרת שסגל הוא קצת חפיפניק בעניין הזה של שמירת הלכה. פרסיקו אוהב את הגמישות הזאת, שמעידה על אוטונומיה ועצמאות בקבלת החלטה מה כן ומה לא. אבל משפט המפתח בפרשנות שלו הוא "אין כאן עניין של פיקוח נפש". משמע - סגל עושה דבר אסור על פי ההלכה, כי כך מתאים בעיניו בנסיבות של מלחמה.
הפרשנות הזאת מקובלת בקרב משבחים כמו פרסיקו, ונכונה גם בקרב מבקרים רבים של סגל בתוך הסקטור הדתי שומר המצוות. גם דתיים רבים סבורים שאין כאן עניין של פיקוח נפש. גם דתיים רבים סבורים שסגל פשוט מחפף בשמירת השבת ההלכתית. הוא קובע הלכה לעצמו, שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה האורתודוקסית של שמירת השבת. כאמור, לדעתי זאת פרשנות שגויה (וכמובן, לא הוסמכתי מטעם סגל לפרש את כוונתו - אני מפרש אותה באופן שנכון בעיניי לפרש מעשה כזה).
לפרשנות הנכונה צריך להציע כבסיס את שתי הטענות הבאות:
הראשונה - סגל אכן נותן לעצמו חירות בפרשנות ההלכה, מהסוג שמיוחס לו.
השנייה - סגל חושב שמדובר בפיקוח נפש, ולכן, בעיניו, פרשנותו עולה בקנה אחד עם שמירת השבת ההלכתית.
נסביר: ישראל היא מצב חדש לעם היהודי. מצב שלא הורגל בו. מצב שבו לעם היהודי יש מדינה, צבא, מלחמות לנהל. אין ספק שאת המלחמות אפשר לנהל גם בשבת. כלומר, ברור שלחיילים מותר לירות, לטנקים מותר לנסוע, למטוסים מותר לטוס. אבל מאלה משתרשרים עוד הרבה מאוד היתרים. מותר למילואימניק לתפוס טרמפ לבסיס. מותר למפעיל האזעקה להפעיל צופר. מותר להדליק אור במקלט, אם לא הודלק מראש ואם יש סכנה שללא אור לא יוכל לשמש כמקלט. מותר ומותר ומותר - כל מה שהכרחי כדי שהמלחמה תתנהל כסדרה.
מכאן עולה השאלה הבאה: האם גם מערך התקשורת הוא חלק מהמותר של המלחמה. נסו את זה הפוך: האם יעלה על הדעת שישראל תפתח במבצע באיראן, שיופעלו צופרים, שיישמעו הדי פיצוצים - והרדיו והטלוויזיה ואתרי האינטרנט לא ידווחו לישראלים על מה שמתרחש? נדמה לי שברור שאי אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. ואם אי אפשר - אם זה חלק מההכרח של מלחמה בעולם המודרני - אזי מערך התקשורת והפעלתו הם חלק מפיקוח הנפש. הם צריכים לפעול.
אם צריך לשדר, אין סיבה ששומרי השבת יאמרו לאלו שאינם שומרי שבת "את זה תעשו אתם". כמו שחיילים שומרי שבת נוסעים בטנק, כי זה פיקוח נפש - גם שדרנים שומרי שבת צריכים לשדר, אם מסכימים שזה פיקוח נפש. למעשה, זה בדיוק ההבדל בין גישה חרדית (אנחנו נשמור את השבת שלנו, ואתם תנהלו את המדינה שלכם), לבין הגישה הציונית־דתית (אנחנו שותפים מלאים לניהול המדינה של כולנו).
כמובן, מכאן אפשר לחזור לוויכוח היסודי: האם תקשורת במלחמה היא הכרח שעולה לכדי פיקוח נפש. לטעמי, התשובה היא כן, ואם תאמרו: "אבל אפשר להסתפק בתקשורת מינימלית, ולא צריך את כל הפרשנים", נשיב באותו מטבע ששימש אותנו קודם: גם אם זה נכון, התקשורת המינימלית אין פירושה תקשורת ששומרי השבת נמנעים מלקחת בה חלק. תקשורת מינימלית אין פירושה ששומרי השבת מוותרים על החובה - והזכות - לקחת חלק במלחמה, ולמעשה מודיעים שחלקם בניהול התקין של המדינה מתמצה בשישה ימים בשבוע.
מה נשאר אם כך מהפרשנות השגורה? נשארה העצמאות של סגל, ההחלטה להחליט בעצמו (אלא אם יתברר שקיבל היתר כזה או אחר מרב כזה או אחר, ואז תתווסף לה העצמאות של הרב שקיבל החלטה עצמאית משלו). ובהחלט, עצמאות היא דבר חשוב, וראוי להערכה. אבל במקרה הזה מעניינת הרבה יותר המהות: במדינה יהודית גם יהודים שומרי שבת חייבים לעיתים לשדר בשבת. מצוות עשה.
התרעות פיקוד העורף