בשבוע האחרון איראן פועלת באופן שמבחוץ עלול להיראות כאיבוד שליטה: טילים ורחפנים משוגרים לעבר מדינות ערביות שכנות, ותקיפות מגיעות לנמלים, לשדות תעופה ולמתקני אנרגיה. בירושלים יש מי שממהר לפרש זאת כסימן לפאניקה בטהרן, אלא שהסבר כזה הוא נוח מדי. הוא מספק תחושת עליונות רגעית, אך אינו עומד במבחן הניתוח האסטרטגי. מה שנראה מבחוץ כהתפרצות בלתי מבוקרת, משתלב למעשה במהלך מחושב יותר שנועד לשנות את תנאי הזירה האזורית.
הדפוס הזה ניכר היטב בהתפתחויות האחרונות. בתוך ימים ספורים מתחילת הלחימה נפגעו או הותקפו מתקני אנרגיה, נמלים ושדות תעופה בסעודיה, באיחוד האמירויות, בכווית ובבחריין. במקביל הופעלו גם שלוחות איראניות בעיראק ובתימן. מבחינת טהרן אין מדובר בהתפשטות מקרית של העימות, אלא בהרחבת הזירה בהתאם להיגיון האסטרטגי שנבנה מראש.
מלחמת יוקרה
במסגרת האסטרטגיה הזו פועלים כמה ערוצים במקביל. אחד מהם קשור לניסיון להמחיש עד כמה העימות עלול להתפשט מעבר לזירה הצבאית הישירה. פגיעות בתשתיות אזרחיות ובאזורים סמוכים לנמלים ולשדות תעופה משדרות עד כמה הסכסוך יכול להשפיע על חיי היומיום ועל הכלכלה האזורית.
היבט נוסף קשור לפיזור המשאבים הצבאיים. ככל שהאיום מתרחב לעבר מתקני האנרגיה, הנמלים ושדות התעופה ברחבי האזור, נאלצים צבאות מדינות המפרץ ובעלי בריתם לפרוס מערכות הגנה ומודיעין על פני שטח רחב יותר. מצב כזה מקשה על ריכוז מאמץ צבאי ממוקד נגד איראן עצמה.
לבסוף, ישנו גם ממד של יוקרה אזורית. גם כאשר איראן סופגת פגיעות קשות, הנהגתה מבקשת להוכיח כי היא עדיין מסוגלת להפעיל כוח ולהשפיע על המרחב האזורי. המסר מופנה בו־זמנית לציבור האיראני, לבעלות הברית האזוריות וליריבים. ההשפעות של הדינמיקה הזו מורגשות במיוחד במדינות המפרץ. בנקודה זו מתחיל, למעשה, המבחן האמיתי של הסדר האזורי. כל אחת מהמדינות באזור מגיבה בהתאם למבנה הפוליטי שלה, למצבה הכלכלי ולמערכת השיקולים הפנימית שמנחה את הנהגתה.
לכן ריאד נוקטת קו זהיר. היא משתדלת להימנע מהסלמה ישירה ומעדיפה שהמעורבות הצבאית המרכזית תישאר בידי ארצות הברית. גם הזירה הפנימית משפיעה על שיקוליה. דעת הקהל הסעודית מושפעת עמוקות מהמלחמה בעזה, והנהגה שמבקשת לשמור על יציבות, אינה ממהרת להצטייר כמי שמתקרבת לישראל בזמן שהאזור כולו סוער.
איחוד האמירויות מתמודדת עם אתגר מסוג אחר - שמירה על תדמית של יציבות. דובאי ואבו דאבי בנו במשך שני עשורים מעמד של מרכז כלכלי בינלאומי בטוח. כל סימן לכך שהאזור עלול להפוך לזירת מלחמה מאיים על התדמית הזו ועל אמונם של המשקיעים. כווית ובחריין, מדינות קטנות ופגיעות יותר, נשענות במידה רבה על ההגנה האמריקאית. עיראק, לעומתן, ממשיכה להיות הזירה שבה נפגשים ומתחככים אינטרסים איראניים ואמריקאיים.
ובמצב מורכב במיוחד ניצבת קטאר. במשך שנים היא ביססה את מעמדה האזורי על שילוב של אירוח בסיס אמריקאי מרכזי עם תפקיד של מתווכת בין המערב לבין גורמים אזוריים שהמערב מתקשה לשוחח עימם ישירות. אלא שכעת חלק מהנכסים הללו מאבדים מערכם. היחלשות חמאס והאפשרות לשינויים עמוקים במערכת הפוליטית האיראנית מצמצמות את הצורך בתיווך מסוג זה. לכן דוחא מנסה לעצב מחדש את מקומה במערכת האזורית.
דוגמה לכך נראתה כאשר קטאר בחרה לפרסם שיחה עם שר החוץ האיראני, שביקש להבהיר כי התקיפות כוונו לבסיסים אמריקאיים בלבד. התגובה הקטארית הייתה חריגה בחריפותה כאשר הודגש כי בפועל נפגעו אזורים אזרחיים ותשתיות חיוניות. בכך אותתה קטאר הן לאיראן והן למערב כי אינה מוכנה לשמש זירת משחק עבור אחרים.
פחות תלות במערב
מנקודת מבט ישראלית עולה מכאן שאלה רחבה יותר: האם המלחמה הזו מקרבת את מדינות המפרץ לישראל, או דווקא מגדילה את המרחק ביניהן? מצד אחד, האיום האיראני מחזק את ההיגיון הביטחוני של שיתוף פעולה אזורי. מדינות המפרץ מודעות היטב ליכולות הישראליות בתחומי מודיעין, הגנה אווירית וטכנולוגיה צבאית. מהצד האחר, ככל שהמלחמה מתארכת, והנזק הכלכלי מתרחב, יכולה להתעורר גם תגובה אחרת: אם מדינות המפרץ ירגישו כי הן נושאות בעלויות של עימות שלא יזמו, הקרבה לישראל עלולה להיראות בעיניהן יותר כמקור סיכון מאשר כיתרון אסטרטגי.
נוסף לכך קיים גם חשש עמוק יותר בקרב האליטות האזוריות: האפשרות של חוסר יציבות בתוך איראן עצמה. קריסה שלטונית במדינה כה גדולה עלולה להוביל לתקופה ממושכת של מאבקי כוח פנימיים ופעילות מיליציות. במצב כזה, מדינות המפרץ יעדיפו בראש ובראשונה יציבות אזורית גם אם פירושה הוא שמירה על מרחק מסוים מכל צד שמעורב בעימות.
בסופו של דבר, התוצאה האזורית של המלחמה עדיין אינה ברורה. אם העימות יסתיים תוך זמן קצר יחסית ויביא להיחלשות משמעותית של איראן, עשוי להיווצר חלון הזדמנויות מדיני חדש. ארצות הברית עשויה לנסות לתרגם הישגים צבאיים למסגרת אזורית רחבה יותר שאולי תאפשר גם הרחבה של הסכמי אברהם.
לעומת זאת, אם הלחימה תימשך זמן רב ותפגע בכלכלות המפרץ, התוצאה עלולה להיות שונה לחלוטין. במצב כזה מדינות האזור עשויות לחפש דרכים לצמצם את מעורבותן בעימות ולהפחית את תלותן במערב. כך או אחרת, דבר אחד כבר מתברר: המלחמה נגד איראן אינה מתנהלת רק בין טהרן לירושלים או לוושינגטון. הזירה שבה עשוי להיקבע מאזן הכוחות האזורי, נמצאת דווקא במדינות המפרץ - במקום שבו נפגשים אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים.
התרעות פיקוד העורף