לא היה לו, ולאף אחד אחר, ספק שביום פקודה כולם יופיעו, הרבה מעבר למספרי הגיוס, וכך בדיוק היה. אבל הם דרשו להדיח אותו, ואחר כך השתוללו על המינוי (המצוין) של אלוף שלומי בינדר לראש אמ"ן, במקום חליוה המתפטר. נכון, לבינדר יש חלק ב-7 באוקטובר, אם כי חלק לא דומיננטי במיוחד, אבל במצב הדברים ובמציאות של אותם ימים, הוא היה המינוי המתבקש והנכון ביותר.
הממנה, הרמטכ"ל הרצי הלוי, תכנן את המערכה נגד איראן, לאחר שהתוכנית המקורית של המוסד, שבה הושקעו מיליארדים, קרסה. הוא ידע שבינדר הוא האיש הכי מתאים במטכ"ל לקחת את אמ"ן, לשקם את הארגון תוך כדי תנועה ולהכין אותו לסיבובי ההכרעה. בימים אלה מתברר עד כמה הלוי צדק ועד כמה בינדר מבריק. דיברתי השבוע עם כמה חבר'ה בחיל האוויר, והם לא ידעו איך לבטא את ההתפעלות שלהם מאיכות המודיעין שהוזרמה אליהם בטהרן, בביירות ובכל מקום אחר. "זו עבודה מטורפת, מה שאמ"ן עשו, פשוט קסמים, הכל מתחיל שם", כך אמר לי אחד מאלה שהוציאו לפועל את העבודה הזו.
בדיוק כשהגענו לחיל האוויר, נרשם מחסור בסופרלטיבים. אין ברירה, נפתח את הימ"חים: זה מתחיל במנהיגות השקטה של תומר בר. בניגוד לקודמו עמיקם נורקין, שהיה מח"א מצוין אבל גם מאוד מוחצן, בר שקט, מתרחק ממהומות תקשורתיות (לצערו, הן רדפו אחריו) ולא מתעסק בהאדרת שמו, המואדר בהיעדרו.
המרוץ בין המשגרים למפציצים
ההכנות של חיל האוויר למלחמה היו מרתקות. מכיוון שמספר מטוסי החיל וטייסיו קבוע וידוע, והיה ברור שיתפתח מרוץ בין יכולת השיגור של האיראנים ליכולת השמדת המשגרים והטילים של חיל האוויר, הפתרון שהגו בחיל הוא להגדיל את מספר הגיחות. איך עושים את זה? טסים לאיראן וחזרה שלוש פעמים ביממה. כל טייס. ואיך עושים את זה? עם כדורי מרץ. זו התחבולה שתוכננה, וגם הצליחה.
ברגע שבמקום פעם או פעמיים ביממה כל מטוס/טייס עושים את זה שלוש פעמים ביממה, מספר הגיחות נוסק (תרתי משמע), מספר התקיפות נוסק, היכולת לצמצם את יכולת השיגור האיראנית מתעצמת מאוד. "הבנו שצריך להביא כמה שיותר פצצות למטרה בכמה שפחות זמן", אמר מישהו השבוע, "לפקוק אותם, להשמיד אותם ולהוריד אותם כמה שיותר מהר, בלי לתת להם להרים את הראש".
האיראנים לא פראיירים. לא רק אנחנו התכוננו לאירוע. גם הם. עם כלביא לימד אותם כמה דברים, והם הכינו מספר גדול של שופלים וטרקטורים באתרי השיגור, כדי שיוכלו לפתוח את המנהרות המופצצות במהירות אחרי כל גיחה. הם בנו על תדירות הגיחות, אבל התדירות הגבוהה לא השאירה סיכוי.
התפתחה כאן תחרות למידה בין הצד שלנו לצד של האיראנים. תחרות שהוכרעה, אבל לא בלי מאמץ. ועוד לא דיברנו על המטוסים האמריקאים שהצטרפו. בשורה התחתונה, ביום רביעי בצהריים הטיל חיל האוויר על מטרות באיראן את החימוש ה-5,000, בארבעה ימים. בכל 12 ימי עם כלביא, הוטלו 3,700 חימושים.
עיקר המרוץ היה ב-48 השעות הראשונות, העצימות. בחיל האוויר, כמו בחיל האוויר, בנו את זה מקצועית, בליווי רפואי. מצאו את כדורי המרץ המתאימים ביותר והתאמנו איתם, לוודא שאין תופעות לוואי, שאין פגיעה בחדות או במוטוריקה של הטייס, תוך איתור התזונה הנכונה ביותר למצב הזה. למדו גם מניסיונם של האמריקאים, שמורגלים בטיסות ארוכות מהסוג הזה (ה-B2 מסוגלים לטוס ברציפות שעות ארוכות מאוד).
מה שקרה זה שהטייסים וצוותי הקרקע נקרעו בשלושת הימים הראשונים, כפי שלא נקרעו מעולם. היחידים שנקרעו יותר, היו האיראנים. הם ספגו את כל זה על הראש, והירידה החדה בקצב השיגורים שנרשמת בימים האחרונים (טפו טפו) היא תולדה של המאמץ הזה. נכון ליום חמישי, ההערכה היא כי חיל האוויר נמצא על סף הכרעת יכולת השיגור האיראנית. לא, לא הורדה לאפס, אבל למימדים "נסבלים", שיותירו למערכות היירוט תעסוקה סבירה.
בשעת מלחמה, הסיסמה בחיל האוויר היא "או שאתה טס, או שאתה ישן, או שאתה אוכל". במלחמה הנוכחית, זה התקצר ל"או שאתה טס, או שאתה אוכל". הם פשוט לא ישנו. כל הזמן הזה צריך להחזיק את כולם קצר, לוודא שאין היבריס, שאין עודף ביטחון עצמי, שאין תחילת זלזול. ההפלה ההיסטורית של מטוס איראני בידי F35 שיפרה את מצב הרוח, אבל לא שינתה את העצימות. פה ושם התרוממו גם מיגים איראניים אל מול טייסינו, אבל מיהרו לנתק מגע.
ולמרות התוצאות הברורות, בחיל האוויר לא מתבלבלים. לא מזלזלים באיראנים. הם נלחמים, אמר מישהו, הם נותנים פייט, הם באו להילחם, הם למדו, הם התכוננו, הם לא מוותרים על כלום, הם ממשיכים להמריא פה ושם, הם ממשיכים לשגר אף שהם יודעים שאחרי כל שיגור הם חוטפים תקיפה, הם יותר נחושים בסיבוב הזה מאשר היו בעם כלביא. אסור להירדם מולם.
מה החזיק את הטייסים ואת צוותי הקרקע בקצב הרצחני הזה? פשוט: בנוסף למקצוענות הבלתי מתפשרת של החיל, גם הידיעה שכל גיחה, כל המראה, כל טיסה של שעות הלוך ושעות חזור, נועדה לכך שהמשפחה של אותו טייס, של אותה טייסת, של אותו צוות קרקע מדהים, תיכנס פחות פעמים למקלטים.
מכפיל הכוח
לא רק טייסים וטייסות יש בחיל האוויר. צוותי הקרקע הם פלא נוסף, לא מפוענח. בכל ביקור של קצינים אמריקאים או זרים בבסיסי החיל, מנסים המבקרים להבין איך זה יכול להיות. איך זמן הטיפול וההכנה והחימוש של מטוס קרב בישראל, בין גיחה לגיחה, קצר משמעותית מהזמן בארה"ב, בבריטניה או בכל מקום אחר. ועוד עם פחות כוח אדם. שחלקו מורכב מנשים. לך תסביר להם. הם לא יבינו.
אגב נשים, מדובר ביתרון. כל מי שאני מדבר איתו על הנושא, משבח את עודף התושיה והחוכמה של הצעירות הישראליות שמתרוצצות באנרגיה אינסופית בין הדת"קים לפצצות לטילים ודואגות שיעברו כמה שפחות דקות בין המראה להמראה. על שיתוף הפעולה עם הגורילה האמריקאית עוד ייכתבו ספרים. אירוע חסר תקדים שבו שולבו זרועות הים, האוויר והמודיעין של שתי המדינות כשוות בין שווים והפכו לזרוע אחת.
הישראלים הבינו פתאום את העוצמה האמריקאית. העובדה שלמעלה ממאה מטוסי תדלוק חדישים הציפו את שמי המזרח התיכון, מאפשרים לכל טייס ישראלי לשנות כיוון או לעצור לתדלוק כמעט בכל פינה אפשרית (הדיאלוגים בין הטייס המתדלק לטייס המתודלק עוד יפורסמו ויחממו לבבות רבים). העצימות שבה מסוגלת ארה"ב לתקוף בכל מקום, בכל זמן, בכל שעה, בכל חימוש ומכל מפציץ אפשרי. העליונות האווירית הבלתי מעורערת של מטוסי ה-F22 וכמובן, מפציצי ה-B2 שוברי השוויון האסטרטגי.
אבל, גם האמריקאים קיבלו הזדמנות לחזות בדברים מיוחדים. במקצוענות ודיוק ויכולות שיש רק בחיל האוויר הישראלי. במודיעין מדויק, שומט לסתות, על חוט השערה. ביצירתיות אינסופית שרק בעתיד הרחוק נלמד עליה. כלים שלובים, אמריקאיים-ישראליים, שעשו השבוע היסטוריה.
התרעות פיקוד העורף