מבצע "שאגת הארי" ממחיש שוב, ביתר שאת, את מקומן של נשים בחברה הישראלית נכון להיום. מצד אחד, טייסות ונווטות לוקחות חלק בתקיפות הדרמטיות בשמי איראן. מצד שני, חיילות מותקפות בבני ברק, פני נשים במודעות פרסומת מושחתים בערים שונות בארץ, וכוחם של בתי הדין הרבניים גובר עם קבלת הסמכויות לעסוק בבוררות בעניינים אזרחיים, מה שעלול כמובן לפגוע בנשים.
אל הפער הבלתי נתפס והמקומם הזה נכנסות המוני נשים שמתמודדות בימים מאתגרים אלה התמודדות נשית קלאסית, שיום האישה לא הצליח לבטל. אלה נשים שמתעוררות בכל בוקר, כבר שבוע, בעיניים טרוטות, אחרי עוד לילה של חרדות והתרעות ואזעקות וריצות לממ"ד במקרה הטוב ולמקלט במקרה הטוב פחות (תואר המקרה הרע שמור לאלה שאין בקרבתן כל מרחב מוגן), וצריכות לעבוד בעבודתן הכפולה.
הנשים בישראל במרץ 2026 מעבירות את הזמן בין מתקפות הטילים ובעיצומן בהרגעת ילדים חרדים ובהעסקתם, בבישול ובכביסות, בניקיון ובקניית עוד ועוד מצרכי מזון לבית שפעיל עכשיו 24/7 – ובנוסף, בעבודה שממנה הן מתפרנסות. פול טיים ג'וב כפול שתיים. עשרות אלפים מהן נאלצות לעשות את כל זה לבד, שכן בני זוגן גויסו למילואים. הן על סף קריסה, אבל הן מחזיקות. כי אין להן ברירה.
שוויון זכויות לנשים אינו סיסמה. הוא מחויב המציאות אם איננו רוצים שבעתיד יוכו גם אצלנו נשים וגברים המתכננים עצרות למען שוויון זה. אם איננו רוצים להיות איראן.
התרעות פיקוד העורף