מי מרוויח מהנרטיב של "פירוק איראן"? | אלהאם יעקוביאן

בשבועות האחרונים עלו מחדש בדיונים פוליטיים השערות באשר לאפשרות של התפרקות איראן. עם זאת, חרף התגברות הנרטיבים הללו, אין כל ראיה אמינה או מבוססת לכך שארצות הברית או ישראל מבקשות לחלק את איראן. דיונים אלה התעוררו על רקע החרפת התקיפות מצד ארצות הברית וישראל נגד הרפובליקה האסלאמית, לצד ספקולציות בנוגע לתפקיד פוליטי אפשרי של תנועות כורדיות בכל עיצוב עתידי של מאזן הכוחות. ישנם פרשנים הטוענים כי גורמים חיצוניים עשויים לנסות להחליש או לפרק את איראן כחלק מאסטרטגיית בלימה רחבה יותר, אך טענות אלו נתונות למחלוקת רחבה.

עבור האיראנים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית לגבי שיטת המשטר הרצויה במדינה בעתיד, שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של איראן היא עיקרון מושרש עמוק. רגישות היסטורית זו גורמת לכך שכל רמז או השערה על חלוקת המדינה מעוררים בדרך כלל תגובת נגד ציבורית חריפה. באקלים כזה, הנרטיב של איום מתקרב של התפרקות המדינה הפך לנושא נפוץ בשיח הפוליטי — נרטיב המקודם הן בידי משקיפים חיצוניים מסוימים והן בידי הרפובליקה האסלאמית עצמה.

המשטר משתמש זה שנים בדאגה זו ככלי פוליטי, והופך את החרדה הציבורית מפני פגיעה בשלמות הטריטוריאלית לאחד מיסודות התעמולה שלו. באמצעות הדגשת הסכנות הנשקפות מאויבים זרים והפצת תרחישים על פירוק איראן, מבקש המשטר לגייס את החברה סביב רעיון ההגנה על המולדת. במסגרת זו מוצגות רבות מהמחאות הפנימיות כקנוניות שמקורן בגורמים זרים, ומתנגדי המשטר מתויגים כסוכנים של מעצמות חיצוניות או כתנועות בדלניות — רטוריקה שמופעלת לעיתים קרובות בתקופות של אי־שקט כדי לערער את הלגיטימיות של ההתנגדות.

לתקשורת המזוהה עם השלטון ולמוסדות אידאולוגיים יש תפקיד משמעותי בחיזוק הנרטיב הזה. מחאות עממיות מוצגות לעיתים קרובות לא כביטוי למצוקות פוליטיות או כלכליות, אלא כחלק מקנוניה רחבה להחלשת המדינה. הצגה זו משרתת שתי מטרות: היא פונה לרגש הפטריוטי של הציבור ובמקביל מצדיקה צעדי ביטחון חריפים נגד מפגינים.

בפועל, הנרטיב של פירוק אפשרי של איראן משרת לעיתים קרובות אינטרסים פוליטיים פנימיים. באמצעות הצגת המדינה כמי שנמצאת תחת איום מתמיד של התפרקות, הרפובליקה האסלאמית מחזקת את טענתה להיותה מגינת האחדות הלאומית. המסר פשוט ועוצמתי: ללא המערכת הקיימת, המדינה תקרוס. כך הופכים החששות מפני התפוררות לכלי פוליטי — המשמש לערעור הלגיטימיות של מתנגדים, להצדקת דיכוי, ולהצגת דרישות לשינוי פוליטי כאיום על עצם קיומה של האומה.

המחאות הארציות בשנת 2022, לאחר מותה של מהסה אמיני, ערערו על הנרטיב הדומיננטי הזה. ההפגנות התפשטו לאזורים מגוונים — מכורדסתאן ואזרבייג׳אן ועד ח׳וזסתאן וטהראן — והמחישו כי דרישות לזכויות אזרח ולשינוי משטר אינן חייבות לעמוד בסתירה לעקרון האחדות הלאומית ושלמותה הטריטוריאלית של איראן. התנועה הדגימה כי סולידריות בין קבוצות שונות ובין זהויות אתניות שונות יכולה להתקיים לצד קריאות לשינוי פוליטי.

גם במישור הבינלאומי אין ראיות רציניות או אמינות לכך שארצות הברית או ישראל מבקשות לחלק את איראן. בהיגיון של הפוליטיקה הבינלאומית, מעצמות גדולות מעדיפות בדרך כלל יציבות — גם אם אינה מושלמת — על פני כאוס הנובע מקריסתה הבלתי נשלטת של מדינה. קריסתה של מדינה גדולה עם אוכלוסייה של יותר מ־90 מיליון בני אדם באזור רגיש גיאופוליטית כמו המזרח התיכון עלולה לגרור השלכות רחבות היקף, החל ממלחמות אזרחים ועד לערעור יציבות אזורי.

תרחיש כזה עלול גם להשפיע על נתיבי סחר עולמיים חיוניים. המפרץ הפרסי הוא אחד ממסדרונות האנרגיה והסחר החשובים בעולם, וכל חוסר יציבות נרחב באיראן עלול לשבש את תנועת הספנות ואת זרימת האנרגיה. מצב של אי־יציבות עלול גם ליצור משברים הומניטריים וגלי הגירה גדולים, ובסופו של דבר לכפות על מעצמות בינלאומיות התערבויות ממושכות ויקרות — תוצאות שקרוב לוודאי יכבידו על גורמים חיצוניים במקום להועיל להם.

גם מנקודת מבטה של ישראל חלה לוגיקה דומה. קיומה של ממשלה יציבה השולטת באופן מלא בשטח האיראני צפוי יותר מבחינה ביטחונית מאשר מצב שבו מספר אזורים או מדינות קטנות מתנהלים תחת ממשל לא ודאי. הניסיון האזורי הראה כי קריסת ממשלות מרכזיות עלולה להוביל להיווצרותם של אזורים נטולי שלטון — אזורים שהופכים לעיתים קרובות כר פורה לפעילות מיליציות, ארגונים קיצוניים ורשתות הברחת נשק.

גם מבחינה כלכלית וגיאופוליטית, איראן יציבה ומאוחדת היא גורם צפוי יותר עבור הכלכלה העולמית. מדובר במדינה בעלת משאבי אנרגיה עצומים, שוק פנימי גדול, אוכלוסייה צעירה ומיקום אסטרטגי לאורך נתיבי סחר אזוריים. תחת יציבות פוליטית, מדינה כזו יכולה להפוך לשחקן משמעותי בכלכלה העולמית. לעומת זאת, הופעתן של מספר מדינות קטנות ומתחרות בשטח זה צפויה להביא ליריבויות אזוריות, חוסר יציבות פוליטית וירידה בהשקעות.

בנוסף, אם איראן אכן תתפרק, ייתכן שמעצמות אזוריות יבחרו לתמוך בחלקים שונים מן השטחים הללו; מצב שעלול ליצור יריבויות גיאופוליטיות חדשות ולהביא לחוסר יציבות גדול עוד יותר במזרח התיכון בטווח הארוך. תרחיש כזה לא ישרת את הביטחון האזורי ואף לא בהכרח יתיישב עם האינטרסים של המעצמות הגלובליות.

משום כך סבורים אנליסטים רבים כי הנרטיב על "פרויקט לפירוק איראן" מבוסס פחות על ראיות ממשיות ויותר על חלק ממלחמת הנרטיבים המלווה את הסכסוכים הפוליטיים הנוכחיים. בסביבה כזו חשוב במיוחד להבחין בין חששות אמיתיים בנוגע לביטחון ולשלמות הטריטוריאלית מצד אחד, לבין נרטיבים תעמולתיים מצד שני. עבור איראנים רבים, הדרך קדימה אינה בחירה בין שינוי לבין אחדות. עתיד דמוקרטי ושמירה על שלמותה הטריטוריאלית של איראן אינם מטרות מתחרות — אלא מטרות בלתי נפרדות