בין טהרן לרומא וברלין: תיאוריית הכאוס של חמינאי הופעלה | ד"ר איתן לסרי

מדיניות תוכנית הכאוס שמפגינה איראן השבוע שיוחסה לתכנון אסטרטגי מוקדם של עלי ח'מינאי – המבקשת לערער את היציבות האזורית והעולמית. לפיה איראן הרחיבה את מעגל העימות ותקפה שורה של מדינות שכנות – ממדינות המפרץ ועד קפריסין. לרבות פגיעה באנרגיה, איום על מצרי הורמוז וביזור סמכויות – מציבה שאלה היסטורית רחבה: האם מדובר באסטרטגיית הרתעה רציונלית, או בדפוס מוכר של “אם ניפול – נשרוף הכול? על פי מקורות איראניים, מדובר ביישום הדרגתי של "תוכנית כאוס" אסטרטגית שהותיר אחריו ח'מינאי טרם מותו – תוכנית שנועדה לעצב מחדש את כללי המשחק האזוריים והבינלאומיים גם בהיעדרו.

האם ההיסטוריה חוזרת?

ההחלטה שיקפה תפיסה טוטלית של מלחמה קיומית שבה אין עתיד לאחר תבוסה. ההקבלה לאסטרטגיית הכאוס- בדומה לדימויים ההיסטוריים הללו, מדיניות כאוס מודרנית מבוססת על עיקרון כפול: הרתעה דרך איום מערכתי – לא רק עימות צבאי, אלא יצירת משבר אנרגטי ושיבוש סחר עולמי. ביזור עמידות פנימית – הכנת המערכת השלטונית והצבאית לתפקוד גם תחת פגיעה קשה, כדי להבטיח שהכאוס יופנה החוצה יותר מאשר פנימה. אלא שיש גם הבדל מהותי: בעוד נירון והיטלר פעלו מתוך קריסה מתקרבת ובממד של ייאוש, אסטרטגיית כאוס מתוכננת מבקשת להקדים מכה ולייצר מנוף לחץ עולמי עוד לפני ההתמוטטות.

מעבר מ“שריפה מתוך תבוסה” ל“שריפה כהרתעה”. והמסקנה העולה מהתנהלות זו היא שהחוט המקשר בין רומא הבוערת, ברלין החרבה ותפיסות כאוס עכשוויות הוא רעיון אחד: כאשר שלטון רואה בעימות איום קיומי, הוא עשוי לבחור בהרחבת מעגל ההרס כדי לכפות על יריביו לחשב מסלול מחדש. ההבדל טמון בשאלה האם מדובר בצעד של ייאוש סופי – או באסטרטגיה מחושבת לשינוי כללי המשחק.

תוכנית ה"כאוס" של עלי ח'מנאי וממשיכי דרכו:

איראן הרחיבה את המלחמה לכל המרחב האזורי – לא רק ישראל אלא גם מדינות המפרץ והאיזור כמו עומאן- שהובילה את המו"מ וסייעה לאיראן, איחוד האמירויות, כווית, סעודיה, קטאר, בחריין, ירדן, ואף התקרבה לאירופה בירי על בסיסי בריטניה בקפריסין ובסיס נאטו בטורקיה. היעד המרכזי – מדינות שמארחות בסיסים אמריקאים או משתפות פעולה עם ארה״ב. שימוש מאסיבי בכטב״מים זולים (Shahed) נועד להציף מערכות הגנה יקרות כמו פטריוט ו-THAAD. פגיעה במדינות נאט״ו – קפריסין וטורקיה – יוצרת פוטנציאל להרחבת הסכסוך, האירועים בשבוע זה מעידים על התרחבות העימות מעבר לגבולות איראן וישראל בלבד, לרבות פגיעה במטרות אזרחיות, תשתיות חיוניות ויעדי הגנה אזוריים.

האם איראן טעתה כשתקפה את שכנותיה? ומה היא ניסתה להשיג?

הפעלת "אסטרטגיית הכאוס" מצד איראן כנגד שכנותיה היא טעות אסטרטגית הנובעת מחוסר הבנה אמיתי של המציאות האזורית והבינלאומית בשטח לצד מיקוד מטרותיהן של ארה"ב וישראל בלחימה הזו. קברניטי איראן שנותרו לאחר חיסולו של המנהיג חמינאי, בחרו להרחיב את העימות ולתקוף את שכנותיה – מתוך ניסיון לייצר כאוס אזורי וללחוץ על וושינגטון לבלום את המשך התקיפות. אלא שהמהלך הזה עשוי להתברר כשגיאה אסטרטגית עמוקה וזאת מהסיבות הבאות: איחוד היריבים במקום פיצולם- במקום ליצור לחץ אזורי אמיתי על ארה"ב, תקיפות נגד מדינות המפרץ ואף איומים לעבר קפריסין מחזקים את תחושת האיום המשותף.

מדינות שבעבר נקטו זהירות מול טהראן עלולות כעת להידחף לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי והדוק יותר דווקא עם וושינגטון וירושלים.  פגיעה בלגיטימציה הבינלאומית- איום על נתיבי סחר עולמיים כמו מיצרי הורמוז אינו נתפס כתגובה נקודתית אלא כערעור הסדר הכלכלי העולמי. צעד כזה מגדיל את הסיכוי לקואליציה רחבה נגדה – מדינית, כלכלית ואולי אף צבאית. חיזוק הנרטיב של מלחמה אזורית - כאשר העימות מתפשט מעבר לגבולות הישירים בין איראן ליריבותיה, קשה יותר לטעון שמדובר ב"הגנה עצמית". הרחבת הזירה מעבירה את טהראן מעמדה מתגוננת לעמדת יוזמת הסלמה מכוונת ומתריסה – מה שמקל על הצד השני להצדיק את המשך הפעולה. סיכון פנימי גובר- מדיניות כאוס חיצונית מלווה בביזור סמכויות פנימי – צבאי ואזרחי – כדי לשמור על רציפות תפקודית. אך ביזור כזה בעת משבר גם מגביר סיכוני שליטה, חיכוכים בין מוקדי כוח וערעור היציבות השלטונית.

"תוכנית הכאוס" אינה רק תגובה צבאית, אלא תפיסה רחבה של לוחמה היברידית – כלכלית, ימית, אווירית ופנים-ארגונית. מטרתה אינה רק לנצח בשדה הקרב, אלא לשנות את משוואת ההרתעה באמצעות יצירת תלות הדדית בכאב ובאי-יציבות. אם אכן זו האסטרטגיה המיושמת כעת, המשמעות היא- מעבר ממערכה אזורית לעימות בעל השלכות בינלאומיות שעלול לצרף שחקנים נוספים ללחימה מכל צד. ובינתיים ניתן להסיק כי הניסיון לייצר כאוס אזורי מצד איראן כדי לכפות לחץ על ארה"ב ועל ישראל עשוי להשיג דווקא את התוצאה ההפוכה: חיזוק הבריתות נגדה, הרחבת הלגיטימציה להמשך התקיפות והעמקת הבידוד המדיני- צבאי. לעיתים, אסטרטגיית “שריפת המועדון” אינה מרתיעה את היריב – אלא משכנעת אותו שאין ברירה אלא להמשיך עד הכרעה.