התרגלנו לגדל ככה ילדים - כשמדי תקופה מוכרז מצב חירום

"זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד", שרו בעבר באחד הפסטיגלים. ובאמת, אף פעם הילדות בישראל לא הייתה סוגה בשושנים. כל דור והמלחמה שלו, גם אם קראו לזה "מבצע" או "אינתיפאדה".

אבל הילדים שנולדו בעשור וחצי האחרונים גדלים במציאות מורכבת במיוחד. לא שיש צורך לפרט את מה שעבר עליהם, עלינו, בשנים האחרונות, הן צרובות אצל כולנו בזיכרון, אבל בכל זאת: מגיפה עולמית, שהרחיקה אותם מחברים ובני משפחה ושבמהלכה הם הוזהרו שאם יחבקו את סבא וסבתא הם מסכנים את חייהם; 7 באוקטובר על כל זוועותיו שאינן נתפסות גם אצל מבוגרים; מלחמה ארוכה מדי, שבמהלכה הם התרגלו לאזעקות שתופסות אותם בגן, בבית הספר, בגינה, ולאבות שיוצאים למילואים לתקופה בלתי מוגבלת; ולסיום, זמני בינתיים, שתי (!) מלחמות בתוך שנה אחת עם האויבת הגדולה מכולם - איראן.

התרגלנו לגדל ככה ילדים - כשמדי תקופה מוכרז מצב חירום, לא משנה הסיבה – וירוס קטלני או טיל קטלני. לתווך להם מידע ששום ילד לא צריך להיחשף אליו, פשוט כי אין ברירה בגיל מסוים. כך נאלצנו, למשל, לספר להם בתחילת המלחמה שהאנשים שמופיעים על הפוסטרים ברחובות הם ישראלים שנחטפו לעזה, ועכשיו אנחנו שוב מספרים להם, אם שכחו מאז יוני האחרון, שיש מדינה רחוקה שמשגרת אלינו טילים, ואנחנו מוצאים מסתור מהם בממ"ד או במקלט.

נורמלי? לא. אבל התרגלנו. תרגלנו איתם והתרגלנו לסדר הפעולות הקבוע עם בוא ההתרעה המקדימה, ואז האזעקה, ואז הבום, בתקווה שזה יירוט ולא נפילה. התרגלנו לתקופות של לימודים בזום, הקפאת חוגים ופעילויות אחר הצהריים, עוצר על נסיעות ארוכות, ימי הולדת שבוטלו וחגים שלא נחגגו, הפעם זה היה פורים, באופן סמלי, אבל היו לנו גם ליל סדר בזום וזיקוקי יום העצמאות בטלוויזיה.

ונכון שזה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד, אבל האמת היא שגם לא פשוט להיות כאן הורה. לשמור על ביטחון ויציבות, גם כשבפנים החרדה גואה, להבטיח להם ש"הכל בסדר" אבל לחשוב שכל הסיטואציה הזו היא הרבה דברים, אבל "בסדר" היא לא.

ברגעים האלה הם שוב "לומדים" מרחוק. מי יודע עד מתי, ומי יודע אם הם לא יחזרו לבית הספר רק אחרי חופשת פסח. ובזמן הזה, במופת של ניתוק מהמציאות, מצופה מההורים שלהם לחזור לעבוד, על פי הנחיות פיקוד העורף. והילדים? הם כבר יסתדרו לבד עם הזומים והאזעקות, שלפעמים מתרחשים במקביל. כי חשוב מאוד להחזיר את המשק לשגרה, גם כשלילדים ובני הנוער אין שום שגרה, על כל ההשלכות שנובעות מכך.

אין פה שורה תחתונה או מסקנה. הילדים של היום אולי גדלים בתקופה שיכתבו עליה בספרי ההיסטוריה, ואולי כתוצאה מהנסיבות הם מפתחים חוסן יוצא דופן שאין לילדים ממדינות אחרות, אבל גם הם וגם אנחנו עדיין מרשים לעצמנו לשאוף שתהיה להם גם קצת ילדות רגילה.