אך מי שחשב שהאמירתים ירימו דגל לבן, טועה בחישוב האסטרטגי שלו. איחוד האמירויות כבר הוכיחה לא פעם שהיא אינה נכנעת ללחצים במהירות, כפי שהשתקף היטב בחודשים האחרונים כאשר סעודיה ניסתה לבודד אותה על רקע חילוקי דעות סביב המלחמה בתימן וקידום הסכמי אברהם. האמירתים אינם "פראיירים" או כפי שניסח זאת נשיא איחוד האמירויות הערביות, מוחמד בן זאיד אל-נהיאן, במהלך ביקור פצועים כשאמר: "קליפתה של איחוד האמירויות עבה ובשרה מר ואינו ניתן לאכילה".
הוא יודע היטב שלתגובה הצבאית הנוכחית של איחוד האמירות באיראן אין בהכרח משמעות אסטרטגית שוברת-שוויון במונחי כוח אש. כוחם האמיתי, והנשק הקטלני ביותר בארסנל של אבו דאבי, טמון דווקא ביכולתם להקשות על טהראן מבחינה כלכלית וכספית. בסמכותם לסגור את נתיבי הכספים האיראניים העוברים במפרץ ולחנוק את הכלכלה האיראנית. אלא שאת הסוגיה הזו הם שומרים במכוון ל"יום שאחרי", כחלק ממערכה מחושבת.
למרות ההרס וההלם שיצרו התקיפות האיראניות באמירות ששיווקה את עצמה כסוג של גן עדן עליי אדמות, סיום המלחמה צפוי להציב את האמירתים בצד המנצח של המלחמה. לאור העובדה שנשיא איחוד האמירויות נצמד ואף הידק את הברית עם ישראל למרות ביקורת ערבית נרחבת, היא צפויה להפוך לשותף בכיר בסדר החדש שיתגבש במזרח התיכון. מבלי לדעת מי ינהיגו את איראן, כבר עכשיו אפשר לדעת שהיא תהיה מוחלשת כלכלית וצבאית והעננה הגדולה של משטר האייתוללות אמורה להפסיק להוות איום. זאת הסיבה שהאמירתים לא עושים הכל כדי לעבור את המלחמה בשלום.
התרעות פיקוד העורף