“רק שני דברים היו בראש שלו”, כתב אורבך על שמיר. “ארץ ישראל ויהודים. והכי טוב, מבחינתו, יהודים (הרבה) שמגיעים לארץ ישראל (והרבה)... הוא ידע שההיסטוריה תזכור אותו, אבל שכח שלהיסטוריה אין זכות הצבעה בקלפי. אז העם נקם בו בבחירות. גם העולים נקמו בו על זה שהוא הביא אותם לפה. ואפילו בימין, ובעיקר בתוך הליכוד, עזרו לו לעוף מן השלטון. יצחק שמיר פשוט היה גדול עלינו”.
כמה ימים לאחר מכן פרסמתי בעיתון זה מאמר תגובה לאורבך תחת הכותרת “לא עת געגועים”. הדברים אומנם נאמרו לאורבך, אבל כוונו לכל אלה שבאו בטרוניות ובטענות אל שמיר כשישב על כס ראש הממשלה. “לא הייתם מרוצים, כמעט נלחמתם בו, ביזיתם אותו מאחורי הגב, גרמתם לפילוג המחנה, לפיצולו לרסיסי מפלגות, ועכשיו אתם מתגעגעים?”, כתבתי. זה מזכיר לי את “הגעגועים שתקפו רבים במחנה הלאומי אל מנחם בגין”, שגם אותו תקפו בהיותו ראש הממשלה. והוספתי: “במקום להתגעגע אל יצחק שמיר, הגיע הזמן להתלכד סביב ביבי נתניהו. אפילו שמיר תומך בנתניהו. אולי גם הוא אינו מרוצה מאופן תפקודו, אבל הוא נותן לו את מלוא הגיבוי וההערכה”.
אכן, גם בזכות ראש הממשלה לשעבר שמיר זכה נתניהו בבחירות 1996 והיה לראשונה לראש הממשלה. 20 שנה עברו מאז, ב־18 מהן מכהן נתניהו בתפקיד הרם, וכיום הוא מוביל את המערכה הקשה נגד האויב שקם עלינו להשמידנו, איראן. זוהי החזית החשובה ביותר לו ולכל עם ישראל. אבל נתניהו עומד מול שתי חזיתות נוספות: החזית המשפטית ההזויה, שגוזלת ימים ושעות מזמנו היקר, והחזית התקשורתית, שברובה מתייצבת נגדו.
אין לכחד: שמיר, שתמך כל כך בנתניהו בראשית דרכו, התהפך עליו כשהוא מאוכזב מאוד מאופן ביצועיו. קשה לי להסביר מדוע כינה אותו בריאיון חפוז בגלי צה”ל “מלאך חבלה”, אבל נראה שהוא התאכזב מהתנהלות נתניהו בתחום האישי ומכמה מהלכים שלא היו לרוחו, ובראשם הסכם חברון והתמיכה המאולצת בהתנתקות.
שמיר היה המנהיג שלפני 35 שנה, כשהותקפנו בטילי סקאד מעיראק, מנע את תגובת ישראל ואפשר לאמריקאים לפעול לבדם. אפשר לומר שעברנו בשלום את הימים ההם, של מקלטים ומסיכות, בזכות איפוקו. כיום המצב שונה. שוב תוקפים האמריקאים במזרח התיכון, והפעם את איראן, כשישראל שותפה מלאה במתקפה.
משמיר נחסך לראות את מחדל 7 באוקטובר. אבל גם את 28 בפברואר ואת הימים שבאו אחריו לא זכה לראות. לבטח היה מבקר קשות את ראש הממשלה נתניהו, שבמשמרת שלו אירע האסון שהפך למלחמה בת שנתיים וחצי. אני יכול לשער, שאילו שמיר היה בשלטון אז, 7 באוקטובר לא היה קורה כפי שקרה. תשומת הלב המוחלטת לענייני האומה – ולא שיקול אישי או אחר – בוודאי היו מונעים את הגדול באסונות שנפל עלינו. ומנגד, שוב אני מניח, שמיר היה גאה ביורשו, נתניהו, שבהחלטה מנהיגותית אמיצה ביותר הורה לצה”ל לצאת למתקפה באיראן, בבחינת הקם לתוקפך השכם לתוקפו. כך ב”עם כלביא”, כך גם ב”שאגת הארי”.
לצד כל זאת, נתניהו נערך גם למערכת הבחירות המתקרבת, שאולי אף תוקדם מאוקטובר ליוני. הוא ולא אחר יוסיף להוביל את הליכוד, כנראה גם לניצחון בקלפי, למרות המתקפות עליו מצד יריביו באופוזיציה ומבקריו בתקשורת. האיש הודף את כל הלחצים, מלבד אולי את אלה של שותפיו החרדים, המשתמטים והאחרים.
ואכן, כבר בשלב זה אפשר להביט על תקופת שלטונו הארוכה של נתניהו בהיבט היסטורי. עם כל כשליו ומגרעותיו, עם כל השנאה הרל”ביסטית, נתניהו הוא המנהיג הנכון בזמן הנכון. קשה למצוא לו תחליפים, אבל הם יימצאו. כהונת נתניהו תגיע במוקדם או במאוחר לסיומה, ואז כנראה יימצאו עיתונאים שיתעלו על עצמם ויכתבו על “געגועינו לביבי”.
התרעות פיקוד העורף