מאהר ח'טאר, רב סמל מהכפר מ'גדל שמס, דרוזי, יחד עם חייל נוסף נפלו אתמול לפנות בוקר בתקרית אש בדרום לבנון. הכאב הוא גדול וגם הדאגה האם אנחנו חוזרים ל”רצועת הביטחון", לדרום לבנון, ל "40 הקילומטרים" ולעוד מיני רעיונות ומבצעים שנהגו בעבר. זו נקודה שכדאי להקדיש לה דיון נפרד.
צריך לומר עכשיו, במקום זאת, כמה מילים על הדרוזים לאחר שבן נוסף של העדה הדרוזית נפל במערכות ישראל. המקרה של ח'טאר הוא שונה במעט כי הוא החייל הראשון ממג'דל שמס שנפל בקרב. מג'דל שמס הייתה תחת שלטון סורי עד 1967 ומאז במהלך השנים סופחה יחד עם כפרים דרוזים אחרים ועם רמת הגולן כולה לשטח ישראל. הסיפוח היה פשוט יחסית כי הוא לא נגע בסכסיך הישראלי פלסטיני, וכי סוריה עצמה תחת משפחת אסד, התנגדה אבל לא יכולה היתה לעשות דבר.
בכל מקרה ראוי לשים לב לעובדה כי מכפר שהיה סורי במשך שנים ארוכת ואשר תושביו, בתחילת הדרך, התנגדו למהלכים הישראלים, יצא חייל ששרת בצה"ל כבר לפני כ 20 שנה ועכשיו נפל בשירות מילואים. אפשר כבר לתאר את מצעד ההצהרות וגילויי האהדה לעדה הדרוזית וכמובן ההשתתפות הנכונה והמובנת מאליה באבל העדה שיבוא עכשיו. ראינו זאת לאורך שנים והדבר נכון וראוי. הדרוזים הם העדה הלא יהודית היחידה שעליה חל חוק גיוס חובה החל מ 1956 ובניה לא רק מתגייסים אלא מתגייסים באחוז גבוה, ולא רק באחוז גבוה אלא גם ליחידות הקו הראשון של צה"ל. אחדים מבניה הגיבורים של העדה המפוארת הזאת נפלו במלחמת שבעה באוקטובר וסיפוריהם מלווים אותנו מאז.
הדרוזים קוברים את מתיהם בשקט ובכאב גדולים ובאותה עת ממש הם מהלכים כועסים ומרי נפש. בינם לבין מדינת ישראל ישנה מה שקרוי "ברית דמים", מסלול ארוך של קירבה בינינו לבינם טבע את הביטוי הזה. העדה הדרוזית התעייפה מההגדרה הזו. הם רוצים את "ברית החיים", הם רוצים שוויון בינם לבין אזרחיה היהודים של מדינת ישראל, ומה שמפריע להם, ועומד בתווך, הוא חוק הלאום שנחקק ב 2018 וגוזר גזירה שונה בין אזרחיה היהודים ואזרחיה הלא- יהודים של מדינת ישראל. הדרוזים מוצאים עצמם מודרים מן הכלל, למרות העובדה שהם משרתים שירות מלא בצה"ל ושנאמנותם לישראל, מדינה יהודית- ציונית, ידועה ברורה, אינה שנויה במחלוקת ועומדת מעל כל ספק.
מנהיגי העדה הדרוזית ובראשם מנהיג העדה, מואפק טריף, והקצינים הבכירים ששרתו בזרועות הביטחון של ישראל בהם משטרה, מג"ב וצה"ל, מנסים כבר 8 שנים להביא לשינוי חוק הלאום. הם מתקבלים תמיד במאור פנים ובמחמאות אין סוף, אבל כשהם יוצאים מהחדר והדלת נסגרת, הממשלה, כן הממשלה הזו, אינה מוכנה לעשות את השינוי המתבקש בחוק הלאום. ראש הממשלה כבר הצהיר בצורה הכי מפורשת כי הוא עתיד לבצע זאת, החרו-החזיקו אחריו גם פוליטיקאים אחרים ממפלגות השלטון, אולם בפועל המעשה לא נעשה. יש איזה רגע כזה, מיוחד, תמיד סביב ההלוויה ואחריה שההבטחות ניתנות ואחר כך הן מתאדות באוויר, היו כלא היו.
האמת היא שלא צריך היה את חוק הלאום כפי שחשבתי בשעתו יחד עם חבריי באופוזיציה בכנסת. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, הדבר מוכר הן מבית והן מחוץ, לא צריך לאתגר זאת וכל מי שניסה להוסיף, רק גרע. עובדה, המקרה של העדה הדרוזית. אולם ברגע שהחוק יצא, היה ראוי לתת לעדה הדרוזים מקום משלה ולא להחיל עליה את ההגדרות שנוגעות לחברה הערבית.. היא אינה נופלת באותה קטגוריה , וכאמור, גם אליה, החברה הערבית, ראוי להתייחס אחרת.
הדרוזים אינם צריכים להתחנן ואינם צריכים לבקש טובות מאף אחד. הם מוכיחים יום יום כי נאמנותם למדינת ישראל היא הנאמנות הראשית שלהם. הם כמובן מזדהים עם העדה שלהם בישראל ובמדינות המזרח התיכון, כפי שהוכיחו לאחרונה, כאשר אחיהם בסוריה היו נתונים במצוקה, הם פעלו במהירות ובנחישות כדי לסייע להם, ובאותה נקודה, גם המדינה וצה״ל התגייסו לעזרה. הדבר היה צוצדקר, חבל שהדניה לא מצאה הדרך להתגייס גם לרפא את מכאוביה של העדה הדרוזית הישראלית.
אין צורך בעוד חללים דרוזים בשביל להבין שחוק הלאום הוא חוק רע. הקרבן האנושי של מאהר ח'טאר יסייע יהיו בכך לפצות במידת מה את העדה הדרוזית ולהוכיח הכרה והוקרה של מדינת ישראל. גם למאהר, גם לחבריו וגם לדורות הבאים של בני העדה הדרוזית שיתגייסו לצה"ל. עכשיו הזמן לתקן. עכשיו.
התרעות פיקוד העורף