מצרים - מעצמה שותקת במשבר אזורי | אמיר נוי

המערכה המתפתחת במזרח התיכון חושפת פרדוקס אזורי מובהק: מצרים היא אולי הקורבן הגדול ביותר של המצור החות׳י על נתיבי הסחר העולמיים - אך גם המדינה הזהירה ביותר בהתייחסותה לפטרון האיראני של המיליציה התימנית.

כתולדה של מציאות זו עולות תהיות ביחס לכוחה של מצרים. האם מצרים היא כח אחראי המנסה למנוע עימות, או מדינה שמעדיפה את הסכסוך עם ישראל על פני הגנת מדינות המפרץ?

הסתירה הזו אינה רק עניין של זהירות דיפלומטית. היא חושפת שינוי עמוק במעמדה האזורי של מצרים, אך גם את מגבלות הכוח של משטר הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי - מגבלות שמקורן לא רק בזירה האזורית אלא גם במציאות הפנימית המורכבת של המדינה.

הנזק הישיר למצרים

המצור החות׳י על נתיבי השיט בים האדום פוגע ישירות באחד מעמודי התווך הכלכליים של מצרים: תעלת סואץ.

מאז החלו התקיפות על ספינות מסחריות והאיום על הספנות הבינלאומית, חברות ספנות רבות בחרו להימנע מהים האדום ולנוע במסלול חלופי סביב אפריקה דרך כף התקווה הטובה. התוצאה היא ירידה חדה בהיקף התנועה בתעלה - ובהכנסותיה.

עבור מצרים מדובר במכה קשה. תעלת סואץ היא אחד ממקורות המטבע הזר המרכזיים של המדינה, לצד תיירות והעברות כספים של עובדים מצרים בחו״ל. הפגיעה בהכנסות התעלה מגיעה בעיתוי רגיש במיוחד: הכלכלה המצרית מתמודדת עם חוב חיצוני גבוה, אינפלציה חריפה ושחיקה מתמשכת בערך המטבע המקומי. במילים אחרות, המצור החות׳י אינו רק משבר אזורי עבור מצרים - הוא איום ממשי על יציבותה הכלכלית.  ובכל זאת, למרות הפגיעה הישירה, קהיר אינה מפנה אצבע מאשימה כלפי טהרן.

שתיקה רועמת כלפי איראן

הקשר בין החות׳ים לבין איראן אינו סוד. במשך שנים מצביעים גורמי מודיעין ומכוני מחקר על הסיוע האיראני - הצבאי, הטכנולוגי והאידאולוגי - למיליציה התימנית. למרות זאת, התגובות הרשמיות של מצרים נשארות זהירות במיוחד. במקום להטיל אחריות על איראן, קהיר מסתפקת בקריאות כלליות לשמירה על חופש השיט בים האדום ולהפחתת מתיחות אזורית. לעיתים אף נשמעות קריאות לדיאלוג בין הצדדים המעורבים. כך נוצרת מציאות אבסורדית לכאורה: המדינה שנפגעת אולי יותר מכל מהמצור החות׳י נמנעת מלומר בפומבי מי עומד מאחוריו.

מציאות כלכלית - והזירה הפנימית במצרים

ההסבר למדיניות הזהירה של מצרים אינו נעוץ רק בזירה האזורית. הוא קשור גם למציאות הפנימית הרגישה של המדינה. מצרים של א-סיסי היא מדינה הנמצאת במאבק מתמשך על יציבותה הפוליטית. מאז עלה א-סיסי לשלטון לאחר הדחת ממשלת האחים המוסלמים ב-2013, המשטר המצרי רואה בתנועת האחים המוסלמים איום קיומי. למרות הדיכוי הנרחב של הארגון, הנהגת מצרים מודעת לכך שהתנועה לא נעלמה - והיא ממתינה להזדמנות פוליטית או כלכלית שתאפשר לה לערער את המשטר.

כל משבר כלכלי עמוק עלול להפוך להזדמנות כזו.

הירידה בהכנסות מתעלת סואץ, יחד עם אינפלציה גבוהה ולחצים חברתיים, יוצרים קרקע שעלולה להיות נפיצה מבחינה פוליטית. המשטר המצרי חושש כי הידרדרות נוספת במצב הכלכלי תספק לאופוזיציה - ובמיוחד לרשתות המזוהות עם האחים המוסלמים - הזדמנות להבעיר מחדש את הזירה הפנימית.

בתנאים כאלה, קהיר נזהרת מאוד שלא להיגרר לעימות אזורי רחב. מלחמה בים האדום או עימות ישיר עם איראן ושלוחותיה עלולים להביא להסלמה שתפגע עוד יותר בכלכלה המצרית - ולערער את היציבות הפנימית.

בנוסף, קיימת גם רגישות ציבורית. בחלקים מהשיח הציבורי בעולם הערבי נתפסים החות׳ים כחלק ממחנה המתייצב מול ישראל והמערב. עבור משטר שמודע היטב לעוצמת הרגש הפוליטי ברחוב הערבי, עימות פומבי עם החות׳ים או עם איראן עלול לעורר ביקורת פנימית ולהעניק תחמושת פוליטית לאופוזיציה האסלאמית.

לכן, מבחינת המשטר בקהיר, הזהירות כלפי איראן והחות׳ים היא גם חלק מניהול סיכונים פנימי.

שינוי במעמד האזורי

ההתנהלות המצרית משקפת גם שינוי עמוק יותר במעמדה של המדינה בעולם הערבי.

בעידן של גמאל עבד אל-נאצר ראתה עצמה מצרים כמנהיגת העולם הערבי וככוח המוביל את המאבק האזורי. כיום, לעומת זאת, מוקד הכוח הכלכלי והפוליטי עבר במידה רבה למדינות המפרץ. מצרים עדיין מחזיקה בצבא גדול ומשמעותי, אך היא תלויה במידה רבה בסיוע ובהשקעות ממדינות המפרץ. התלות הזו מגבילה את יכולתה לפעול כמעצמה אזורית עצמאית ומעודדת מדיניות זהירה, שמטרתה בראש ובראשונה לשמור על יציבות המשטר והכלכלה.

הפרדוקס המצרי

כך נוצר הפרדוקס: מצרים היא אחת הנפגעות הגדולות ביותר מהמצור החות׳י, אך היא נמנעת מעימות פומבי עם איראן - הגורם הנתפס בעיני רבים כפטרון המרכזי של המיליציה התימנית. השתיקה הזו אינה רק עניין של דיפלומטיה. היא משקפת את מגבלות הכוח של מצרים במזרח התיכון של המאה ה-21 - מדינה בעלת משקל צבאי והיסטורי עצום, אך גם מערכת פוליטית וכלכלית שברירית המכתיבה זהירות כמעט בכל צעד אסטרטגי.

השאלה הגדולה היא כיצד יתפרש הדבר בעולם הערבי. האם מדינות האזור יראו במצרים כוח אחראי המנסה למנוע הסלמה, או שמא מדינה שאיבדה את נכונותה להגן אפילו על האינטרסים הכלכליים שלה עצמה.     ככל שהמערכה האזורית מתרחבת, הפרדוקס המצרי יהפוך בלתי ניתן להסתרה - ובשלב מסוים קהיר תיאלץ להכריע אם היא מגינה על הסדר האזורי או רק מנסה לשרוד אותו.

בכתבה הבאה: "שאגת הארי". האם קהיר נשארת ניטרלית או תיאלץ לבחור צד?