המשק נפתח באופן חלקי. עסקים שיש להם מרחבים מוגנים קיבלו אור ירוק לחזור לפעילות. אבל מי שנכנס לקניונים, לחנויות ולמסעדות ראה תמונה עגומה: המדפים מלאים, המזגנים פועלים, אבל הקונים אינם באים. הציבור, שחווה ימי לחימה וחרדה, לא ממהר לשלוף ארנקים כשמעליו חוסר ודאות ביטחוני וכלכלי. וכשהלקוחות נשארים בבית, בעלי העסקים נשארים עם ההוצאות, עם דמי השכירות, ובעיקר עם השאלה הגדולה: מי ישלם על ימי השבתת המשק?
כאן טמון ההבדל בין שר אוצר לחנווני. חנווני מסתכל על הקופה בסוף היום, ובודק כמה יצא וכמה נכנס. שר אוצר של מדינה במלחמה חייב להסתכל על החוסן הלאומי. חוסן לא נבנה רק על ידי כיפת ברזל ומטוסי קרב. הוא נבנה על ידי הענקת תחושת ביטחון לכל אזרח, שידע שהמדינה תעמוד לצידו ברגע האמת.
המשימה צריכה להיות ברורה: מתווה פיצויים מיידי, רטרואקטיבי, שיכלול פיצוי מלא על ימי ההשבתה, ללא תנאים מוקדמים וללא פלפולים משפטיים, בצד הכרה ב”השבתה דה־פקטו”. עסק שפתוח באזור לחימה ואין בו לקוחות זכאי לפיצוי בדיוק כמו עסק שסגור בצו. ואסור לשכוח את העובדים. חובה להבטיח את שכרם בימי הלחימה באמצעות המעסיקים עם שיפוי מלא מהמדינה.
מדינת ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא יודעת להתגייס למען הביטחון. הגיע הזמן ששר האוצר יבין שגם הכלכלה היא חזית. הוא לא יכול להמשיך לנהל את המשרד כמו חנווני קטן. אם הוא לא יתעורר ויפעל כמי שנושא באחריות לאומית, הוא יגלה שכשהמשק ייפתח לא יהיה מי שיפתח את דלתות בתי העסק.
התרעות פיקוד העורף