הניסיון "לעצב מציאות" במדינה זרה אינו רעיון חדש בפוליטיקה הישראלית. מנחם בגין וגם אריאל שרון האמינו שאפשר "לעשות סדר חדש בלבנון". מלחמת לבנון הראשונה לא נולדה רק משיקולי ביטחון מיידיים, אלא מתפיסה רחבה יותר: שאיפה לשינוי המערכת הפוליטית הלבנונית, חיסול אש”ף והצמחת הנהגה מקומית שתשתלב בחזון אזורי נוח יותר לישראל. התוצאה הייתה הפוכה. במקום יציבות קיבלנו התפוררות, במקום הנהגה מתונה קיבלנו רדיקליזציה ובמקום שקט – מציאות ביטחונית גרועה פי כמה.
מתוך אותו "סדר חדש" קם חיזבאללה – אויב חזק, מאורגן, אידיאולוגי ומסוכן לאין שיעור מקודמיו. ישראל נשאבה לשהות של כמעט שני עשורים בלבנון, שילמה בדם חייליה ויצאה משם בלי הישג מדיני של ממש. זו לא הייתה טעות טקטית. זה היה כישלון תפיסתי.
והנה, עשרות שנים לאחר מכן חוזר ראש ממשלה ישראלי ומדבר באותה שפה: שפת “יצירת התנאים”, שפת האמונה שפעולה חיצונית תצית תהליך פנימי של שחרור, מרד, או חילופי שלטון. ההנחה שהעם האיראני, אמיץ ככל שיהיה, יאמץ מהלך שנדחף מבחוץ, דווקא כשהוא נתפס כקשור לישראל או למערב, אינה רק נאיבית. היא מתעלמת מההיסטוריה של המזרח התיכון, שבו לחץ חיצוני נוטה ללכד חברות סביב משטרים, ולא לפרק משטרים.
גרוע מכך: אמירות מסוג זה מספקות למשטר בטהרן מתנה תעמולתית. הן מאפשרות לו לצייר כל מחאה פנימית כקנוניה זרה, כל מתנגד כשליח אויב, וכל ביקורת כחתרנות ממומנת. כך, במקום לחזק כוחות אזרחיים, אנחנו מחזקים את מנגנוני הדיכוי. מדינה אחראית – ובוודאי מנהיג מנוסה – אמורים לגלות צניעות היסטורית. להבין שיש גבולות לכוח, שיש הבדל בין הגנה עצמית לגילויי יוהרה, ושלא כל מציאות ניתנת לעיצוב מבחוץ. נתניהו, כך נראה, לא למד את הלקח. הוא אינו הראשון, אך האחריות מוטלת הפעם עליו.
התרעות פיקוד העורף