במשך עשורים, הנכס האסטרטגי הגדול ביותר של המדינה לא היה הטכנולוגיה הצבאית שלה או יכולות המודיעין שלה - מרשימות ככל שיהיו - אלא התמיכה הפוליטית, הדיפלומטית והצבאית של ארצות הברית. מערכת היחסים הזו לא הייתה אמורה להיות עסקה בלבד. היא התבססה, לכאורה, על ערכים משותפים ועל תמיכה ציבורית עמוקה לאורך כל הקשת הפוליטית האמריקאית.
אם התמיכה הזו תישחק או תיעלם, הסביבה האסטרטגית של ישראל תשתנה מן היסוד. במילים פשוטות: היא לא תוכל לחמש את צה"ל. בכך נוצר פרדוקס.
המתקפה חדרה עמוק לשטח איראן, חשפה חדירה מודיעינית מדהימה והרסה או החלישה איומים מרכזיים. כידוע, שדרת ההנהגה המרכזית, בחלקה הגדול, פשוט חוסלה.
אויביה של ישראל ברחבי האזור בכלל חטפו מכה עצומה בסבבי הלחימה מאז ה-7 באוקטובר, והמבצע הנוכחי חיזק את הרושם כי ישראל יכולה להגיע ליריביה בכל מקום שבו הם פועלים. יתרה מכך, המשטר האיראני הצליח לבודד את עצמו עד כדי כך שרוב מדינות ערב נמצאות למעשה בצד של ישראל ושל ארה״ב.
על פניה, כל זה מציג את נקודת השיא של כל הזמנים בכל הנוגע לברית בין ארה״ב לישראל. בעיני רבים, ובעיקר בעיני אויביה של ישראל, המבצע הדגיש לא רק את יכולותיה של ישראל אלא גם את המציאות שבה היא ניצבת לצד המדינה החזקה בעולם, נלחמת כתף-מול-כתף, ואפילו (ואולי כאן מתחילה הבעיה) קצת מובילה.
האמריקאים, בחלקם הגדול, אינם מבינים מדוע ארצם במלחמה. סקר של רויטרס/איפסוס שנערך בתחילת העימות מצא כי רק 27% מהאמריקאים תומכים בפעולה האמריקאית, בעוד 43% מתנגדים לה. סקרים אחרים מעידים שכשישה מכל עשרה אמריקאים מתנגדים להתערבות הצבאית. אף אחד אינו טוען אחרת. זה המצב. אם המשטר ייפול והכל יהיה נפלא, אולי זה יתאזן קצת.
בהיסטוריה האמריקאית המודרנית מדובר בתופעה חריגה מאוד. רוב המלחמות מתחילות ברגע של "התלכדות סביב הדגל", שבו התמיכה הציבורית מזנקת. אפילו עימותים שהפכו מאוחר יותר לשנויים במחלוקת - מאפגניסטן ועד עיראק - נהנו בתחילה מתמיכה של רוב הציבור. המלחמה הזו לא זכתה לכך - בין השאר בגלל הטראומות בעיראק ואפגניסטאן, ובעיקר משום שהנימוקים לה לא הוצגו לציבור בצורה ברורה.
כאשר נשיא עם רקורד כזה פותח במלחמה, לפחות מחצית מהמדינה מניחה את הגרוע ביותר. גם אם ההיגיון האסטרטגי מוצק, משבר האמינות נותר בעינו.
העצוב הוא שהמלחמה הזו למעשה ניתנת להצדקה, ואפילו במידה רבה. הרפובליקה האסלאמית איבדה זה מכבר את הלגיטימציה המוסרית הבסיסית, המינימלית, שבדרך כלל מגינה על מדינות, אפילו דיקטטורות מתועבות, מפני שימוש בכוח חיצוני. היא מדכאת באכזריות יוצאת דופן את אזרחיה שלה, כולאת והורגת מפגינים, רודה בנשים ומדכאת כל התנגדות.
מדיניות החוץ שלה איננה הגנתית אלא מהפכנית. באמצעות מיליציות שלוחות היא ערערה את היציבות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן, וכן בשטחים הפלסטיניים, במשך עשרות שנים.
המשטר גם ניסה לפתח נשק גרעיני באמצעות שורה של תמרונים שקופים. משא ומתן שימש שוב ושוב כטקטיקת השהיה בזמן שההעשרה נמשכה. כל הסכם שהיה מסיר סנקציות היה אולי משהה את האיום (להערכתי ההסכם של אובמה מ-2015 אכן עשה זאת) אך גם היה מזריק משאבים חדשים למערכת על ידי הקלה בסנקציות הכלכליות – ובכך היה מאריך את ימי מערכת שרוב עצום של האיראנים שונא (כפי שקורה כמעט תמיד בדיקטטורות רצחניות).
במשפט הבינלאומי, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, קיימת דוקטרינה הידועה בשם "האחריות להגן" - העיקרון שלפיו כאשר מדינה מתעללת באופן שיטתי באוכלוסייתה, לקהילה הבינלאומית עשויה להיות הזכות ואף החובה לפעול. לפי אמת מידה זו, המשטר האיראני מועמד לטיפול של הקהילה הבינלאומית כבר שנים.
אך מכיוון שהרציונל הברור הזה לא הוסבר לציבור, התפשטה התפיסה המסוכנת שלפיה ארה״ב נגררה אחר ישראל במקום לפעול מתוך שיקול דעת אסטרטגי עצמאי.
אם מספיק אמריקאים מהמרכז הפוליטי יגיעו למסקנה שישראל גרמה למלחמה יקרה שהם לא תמכו בה מלכתחילה, התגובה הנגדית עלולה להיות חריפה.
במשך מאות שנים, אחד הנרטיבים האנטישמיים גרס שיהודים מתמרנים מדינות חזקות כדי שילחמו מלחמות בשמם – או למטרות רווח שלהם. הדיסקורס העכשווי מזין ישירות את המיתולוגיה הזו. כאשר תפיסות כאלה מתקבעות, קשה מאוד להפוך אותן.
אפילו אנשים הדוחים אנטישמיות לחלוטין יכולים להפנים גרסה מרוככת של אותה תפיסה: שהאינטרסים האמריקאיים מוכפפים לאינטרסים ישראליים. בסביבה פוליטית שכבר מתאפיינת בספקנות גוברת כלפי ישראל, תפיסה זו עלולה להעמיק עוד יותר את השחיקה בתמיכה שנמשכת כבר שנים.
זה בגלל הטרלול הישראלי, בעיקר ההסתמכות של הימין על החרדים, ההתנכרות ליהודים הלא-אורתודוקסים (שהם רוב עצום בקהילה האמריקאית), והנטיה האנטי-דמוקרטית שמגלה הימין לאחרונה, ששום שקרים על בג"צ לא ימרקו.
התהליך הזה מונע בין השאר על ידי מדיניותה של ישראל, כולל הכיבוש בגדה המערבית והאכזריות הנוראה של המלחמה בעזה. ישראלים רבים חושבים שניתן "להסביר" 70 אלף הרוגים (שמחציתם לפחות אזרחים) – וזו אשליה כמעט מטורפת.
מדהים איך בליכוד בכלל לא מתביישים מלדבר על מינוף המלחמה על ידי הקדמת הבחירות, אם הסקרים יחמיאו. עצם העובדה הזאת, המעידה על הציניות הכי וולגרית שביקום, מצביעה על הבעיה. אם יצליח להם, אפשר להתחיל להספיד את הרומן המדהים עם ארה"ב.
התרעות פיקוד העורף