עברו מאז שנים רבות, הלקח רלוונטי כתמיד. אם מילים יכולות להרוג, גם קריקטורות עלולות להרוג. כידוע תמונה שווה אלף מילים. לעיתים דימוי אחד חודר לתודעה הציבורית בעוצמה גדולה יותר מכל מאמר או נאום.
קריקטורה פוליטית היא כלי לגיטימי וחשוב בדמוקרטיה. היא חדה, עוקצנית ולעיתים גם אכזרית. תפקידה לבקר את השלטון, לחשוף צביעות ולהאיר מציאות מורכבת באמצעים חזותיים. אך יש רגע שבו הקריקטורה הופכת למסוכנת. הדימוי נראה כמו בדיחה פוליטית, אך בהדרגה הוא מחלחל. דווקא משום שמדובר בכלי לגיטימי בדמוקרטיה, עלינו להיות רגישים במיוחד לגבולותיו.
לפני רצח פוליטי או אלימות אידאולוגית כמעט תמיד מופיע שלב מקדים, שלב הדמוניזציה. שלב שבו היריב הפוליטי מפסיק להיות יריב והופך לאויב. זהו הרגע שבו אצל קיצוניים מתגבשת תחושת רוח גבית ולגיטימציה לפעול. יש דברים שמותר לעשות לאויב.
קריקטורות הן אחד הכלים החזקים ביותר בתהליך הזה. תמונה אחת יכולה להעביר מסר שתעמולה מילולית לא תצליח להעביר. היא מצמצמת אדם לדימוי אחד, חד. הדימוי הזה נטמע בתודעה הציבורית ובעיקר במוחו של מי שבשולי המחנה. הוא עלול להיקלט בעוצמה ולהפוך לפעולה, קיצונית ומסוכנת.
כאשר בוחנים את הדימויים הקיצוניים שהופצו בישראל בעשורים האחרונים ניתן לזהות שלושה דפוסים חוזרים. הראשון הוא נאציפיקציה, הצגת יריב פוליטי כהיטלר או כנאצי. השני הוא בגידה, הצגת היריב כמי שמכר את המדינה לאויביה. השלישי הוא הפיכת היריב לאויב חיצוני, טרוריסט או סכנה קיומית למדינה.
לעיתים הדפוסים הללו משתלבים. לפני רצח יצחק רבין הוצג ראש הממשלה גם כבוגד וגם כנאצי. אחד הדימויים המפורסמים ביותר היה כרזה שהציגה את רבין במדי קצין אס אס. הכרזה הוכנה על ידי שני צעירים חרדים והופצה במספר קטן יחסית של עותקים, אך השפעתה הייתה עצומה ואין כמעט ישראלי שלא שמע עליה מאז.
גם בשנים האחרונות ראינו קריקטורות ודימויים קיצוניים כמעט נגד כל דמות ציבורית בישראל. בנימין נתניהו הוצג פעמים רבות כהיטלר או כנאצי בהפגנות. גם פוליטיקאים אחרים הוצגו בדימויים דומים, למשל דימויים המציגים את נפתלי בנט במדי נאצי או עם כאפייה.
יש גורם נוסף שמעצים את הסכנה במיוחד, לא רק הקריקטורה עצמה אלא גם מי שמפיץ אותה. יש הבדל עצום בין ציור שמפרסם משתמש אנונימי ברשת לבין דימוי שמפרסם אדם בעל השפעה ציבורית רחבה. כאשר עיתונאי או מוביל דעה עם מאות אלפי עוקבים משתף קריקטורה המציגה יריב פוליטי כאויב, הוא למעשה מסמן לציבור את גבולות הלגיטימיות.
לצד הקריקטורה עצמה ולצד זהות המפיצים שלה יש גורם שלישי שמעצים את הסכנה: השתיקה. כאשר דימוי כזה מופיע ואף אחד במחנה הפוליטי אינו מגנה אותו, נוצר מסר סמוי של לגיטימציה.
כאן בדיוק נוצרת הסכנה האמיתית. דימוי שמציג יריב פוליטי כאויב. דמות ציבורית מוכרת שמפיצה אותו למאות אלפי אנשים. וסביבה ציבורית ומנהיגים פוליטיים שמעדיפים לשתוק. השילוב הזה יוצר אקלים שבו דה־לגיטימציה פוליטית הופכת בהדרגה לנורמלית.
קריקטורות הן כלי חשוב ולגיטימי בדמוקרטיה. חלילה אינני מבקש לעקר אותן מתוכן. אבל כאשר הן הופכות לכלי דמוניזציה, כאשר הן מציגות יריב פוליטי כאויב, וכאשר הן מופצות על ידי דמויות בעלות השפעה ללא כל גינוי, הן מפסיקות להיות רק סאטירה ועלולות להיות אישור לפעולה, אישור לרצח.
התרעות פיקוד העורף