הדיון הציבורי על החנינה לנתניהו נשען שוב ושוב על אותו תקדים: פרשת קו 300. אלא שככל שמשתמשים בו, כך מתברר עד כמה ההשוואה שגויה. עקרונית, סמכות החנינה ניתנה לנשיא המדינה כדי לאפשר התערבות חריגה במקרים שבהם החוק היבש איננו מצליח להביא לתוצאה ראויה. כשנשיא המדינה שוקל חנינה הוא איננו אמור להתנהג כשופט נוסף. הוא רשאי להביא בחשבון שיקולים רחבים יותר: אישיים, ציבוריים, ולעיתים גם מדינתיים.
ההשוואה לקו 300 צריכה להיעשות במובן אחד בלבד: עצם האפשרות להשתמש בסמכות החנינה באופן חריג. כשמסתכלים על שתי הפרשות, קשה להתעלם מהפער ביניהן. בקו 300 מדובר היה בהמתה של מחבלים שנלכדו בחיים ובניסיון טיוח. במשפט נתניהו מדובר בקבלת מתנות כשמפניות וסיגרים. זו איננה עבירת אלימות.
בעבר אמרתי שהייתי רוצה מאוד לראות את המשפט הזה מתנהל עד תומו. יש שאלות רבות שהציבור זכאי לתשובות עליהן. אבל בינתיים המחיר הציבורי והמדינתי של המשפט הולך ועולה. הוא כבר גולש לביטחון המדינה וליחסיה עם בעלת הברית החשובה ביותר שלה. אנחנו במלחמת קיום מאז 7 באוקטובר, מלחמה שהתפתחה למלחמה אזורית. זו מלחמה שראש ממשלת ישראל הוא אחד ממתכנניה, ועתיד ביטחונה של ישראל מונח כאן על כפות המאזניים.
מנקודת מבטו של טראמפ, הסיפור איננו משפטי, אלא אסטרטגי. הוא רואה את נתניהו כשותף מרכזי לניהול המערכה מול איראן ולעיצוב סדר חדש במזרח התיכון. כשהוא רואה את ראש ממשלת ישראל נדרש להקדיש שעות ארוכות לעדות על סיגרים ושמפניות, בזמן מלחמה אזורית, הדבר נראה לו מטורף.
בקו 300 ידעה המדינה לייצר פתרון חריג למקרה חריג. הנשיא הפעיל את סמכות החנינה בטרם הרשעה, בין היתר כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה. הפעם מדובר בסכנה לביטחון המדינה. האם זה איננו המקום להפעיל את סמכות החנינה?
התרעות פיקוד העורף