באולפנים בארצות הברית ובאירופה מיהרו לגחך. שוב טראמפ סותר את עצמו, שוב הוא שולף מהמותן, שוב הוא מוכיח שאין לו שום תוכנית סדורה. אבל מי שפוטר את ההצהרות הסותרות הללו כחוסר הבנה או פזיזות, מפספס את אחת מתפיסות ההפעלה המתוחכמות והאפקטיביות ביותר של הנשיא ה-45 (ושל ההווה): אסטרטגיית הערפול והבלבול המושגי.
בעולם הדיפלומטיה המסורתי והמרובע של מחלקת המדינה האמריקאית, שקיפות היא ערך עליון. המערב רגיל לאותת לאויביו בדיוק מהם ה"קווים האדומים" שלו, מה תהיה התגובה אם ייחצו, ומהי תוכנית הפעולה צעד אחר צעד. הגישה הזו אפשרה למשטרים כמו איראן לחשב סיכונים בקור רוח, ללכת על הסף ולנהל את הסכסוך בתנאים שלהם.
בואו ננתח את "הסתירה" לכאורה בין שתי ההצהרות האחרונות. כשטראמפ דורש "כניעה ללא תנאי וזמן ממושך", הוא משדר מסר של נחישות מוחלטת: אין לי כוונה להתקפל, אין הסכמי ביניים, ואני מוכן לספוג את המחיר הכלכלי והפוליטי של עימות ארוך. בכך הוא שומט את התקווה האיראנית המרכזית – שהמערב יתעייף ויתחנן להפסקת אש. מנגד, כשהוא מצהיר ש"זה ייגמר מהר", הוא מרמז על שימוש בכוח אש חסר פרופורציות, עוצמה צבאית ברוטלית של "הלם ואימה" (Shock and Awe) שלא תשאיר לאיראנים זמן להגיב.
השילוב של שני המסרים הללו יוצר פרדוקס קטלני עבור מקבלי ההחלטות בטהרן. איך מתכוננים למערכה מול נשיא אמריקאי? האם מכינים את הכלכלה לשנים של מצור איטי, או שמא מורידים את כל ההנהגה לבונקרים כי הלילה ינחתו אלפי פצצות חודרות בונקרים על מתקני הגרעין וסמלי השלטון? האם הסבלנות שלנו גדולה משלהם או שיש פה אויב יותר ממושמע מאתנו?
הבלבול המושגי הזה הוא נשק פסיכולוגי מהמעלה הראשונה. הוא משתק את שרשרת הפיקוד של משמרות המהפכה, זורע פראנויה במסדרונות השלטון באיראן, וגורם לכלכלה האיראנית השברירית לקרוס תחת משקל חוסר הוודאות. אויב שלא יודע למה לצפות – למלחמת התשה קרה או להשמדה מיידית וחמה – הוא אויב שעושה טעויות.
בימים בהם איומים גלובליים מרחפים מעל ראשינו, אולי הדרך היחידה להכניע משטר רצחני שפועל בשיטתיות קרה, היא לשבור לו את כל תבניות החשיבה. עבור האיראנים, טראמפ הוא חידה שאין לה פתרון – וזה בדיוק מה שהופך אותו למסוכן כל כך עבורם.
התרעות פיקוד העורף