מטחי הטילים והכטב"מים האיראניים שהרסו תשתיות אזרחיות באיחוד האמירויות, בחריין, קטר ועומאן, ניפצו את אשליית הביטחון המושרשת במפרץ. המציאות החדשה - שבה איראן תוקפת ישירות ובעזות מצח מדינות ערביות - מוכיחה כי אסטרטגיית קניית השקט באמצעות פיוס נכשלה כישלון חרוץ. מדינות המפרץ ניצבות כעת בצומת דרכים היסטורי, המאלץ אותן לחשב מחדש מן היסוד את בריתותיהן הגלובליות והאזוריות, כמו גם את יחסיהן עם ישראל.
מוואקום לתחרות: הולדת אסטרטגיית הגידור
כדי להבין את הדילמה המפרצית כיום, יש לבחון כיצד התחרות הגוברת בין ארצות הברית לסין עיצבה מחדש את המזרח התיכון ב-15 השנים האחרונות. הזרעים נזרעו בשנת 2011, כאשר וושינגטון החלה להסיט את מיקודה האסטרטגי לעבר האוקיינוס השקט, ובכך יצרה ואקום תפיסתי באזור.
בייג'ינג מיהרה למלא את החלל. בשנת 2013 היא השיקה את יוזמת "החגורה והדרך" (BRI), וסימנה את המזרח התיכון כצומת קריטי המחבר בין נתיבי סחר יבשתיים וימיים שמבטיח את צרכי האנרגיה הגוברים שלה. עד 2016 כבר פרסמה בייג'ינג מסמך מדיניות רשמי כלפי העולם הערבי וכוננה שותפויות אסטרטגיות מקיפות עם שחקני מפתח אזוריים.
העימותים הגלויים והשפעתם על המפרץ
כאשר מלחמת הסחר והטכנולוגיה בין וושינגטון לבייג'ינג התפתחה לעימות גלוי ב-2018 - בשיאה של מדיניות המכסים של ממשל טראמפ - הפך המזרח התיכון לזירת תחרות רב-ממדית: גאו-כלכלית, גאו-פוליטית וטכנולוגית. וושינגטון הפעילה לחץ כבד על מדינות המפרץ להתנתק מהטכנולוגיה הסינית: החל מהכנסת "וואווי" (Huawei) לרשימה השחורה ב-2019 בכדי לחסום את כניסתה לרשתות ה-5G האזוריות, ועד חקיקת חוק ה-CHIPS ב-2022, שנועד לצמצם את "דרך המשי הדיגיטלית" הסינית ולהפנות את מדינות המפרץ לענקיות טכנולוגיה אמריקאיות דוגמת מיקרוסופט ואורקל.
התגובה הסינית והאימוץ האסטרטגי של מדינות המפרץ
לצד היריבות הטכנולוגית, התפתחה תחרות עזה על הארכיטקטורה הדיפלומטית והתשתיתית של האזור. וושינגטון ראתה ב"סכמי אברהם" (2020) כלי אסטרטגי לקידום ברית אזורית, ובהמשך חשפה מסגרות כגון פורום I2U2 ומסדרון הכלכלה הודו-מזרח תיכון-אירופה (IMEC) ב-2023, שנועדו להוות משקל נגד ליוזמות התשתית הסיניות.
בייג'ינג הגיבה בהעמקת דריסת הרגל הפוליטית שלה: היא חתמה על הסכם אסטרטגי ל-25 שנה עם טהראן בשווי 400 מיליארד דולר (2021), ובתיווך היסטורי ב-2023 הביאה לנורמליזציה בין סעודיה לאיראן - התערבות ישירה ראשונה שלה ביריבות פוליטית פנים-אזורית.
אסטרטגיית הגידור: ניהול הקשרים בין מעצמות
היחסים עם ישראל והחיבור לכלכלה מבוססת ידע
במקביל למשחק האיזון בין המעצמות, נרקמו בשקט יחסים מסוג אחר עם ישראל - יחסים שקדמו להסכמי אברהם בכמעט שני עשורים ושורשיהם באמצע שנות ה-2000. קשרים אלה חורגים הרבה מעבר לאיחוד האמירויות; הם כוללים את בחריין, מרוקו, אזרבייג'ן ורשת מדינות רחבה העוברת טרנספורמציות מבניות דומות.
מה שמשך את המדינות הללו לישראל לא היה רק ביטחון, אלא צורך כלכלי דוחף: המעבר מתלות בנפט לכלכלה מבוססת ידע (KBE). מודל זה מחייב התקדמות מהירה בחדשנות, תשתיות דיגיטליות, אבטחת סייבר וטכנולוגיות מתקדמות לניהול מים, אנרגיה וחקלאות. ישראל, הניצבת בצומת הדרכים של תחומים אלו, הפכה לשותפה טבעית.
האתגרים החדשים עבור המפרציות
המערכת יחסים החדשה הזו מציבה את המפרציות בפני דילמה כפולה. מצד אחד, הן זקוקות לחדשנות הישראלית כדי לגוון את כלכלתן, אך מצד שני, הן דואגות מחוזקת הגישה ההתקפית של ישראל במזרח התיכון שיכולה לאיים עליהן ישירות.
הקריסה של אסטרטגיית ההכלה
המציאות החדשה במזרח התיכון
כעת, כאשר ארה"ב וישראל פועלות לפירוק משמעותי של כוחם של משמרות המהפכה, המסר המועבר ממנהיגי המפרץ בפגישות סגורות הוא חד-משמעי: "אל תעצרו; סיימו את העבודה". וזאת גם בתוך הראייה שאם ארה"ב וישראל יעצרו עכשיו, המפרציות יהפכו לקו החזית הראשון מול מתקפה מתמשכת איראנית.
העתיד של מדינות המפרץ
הארכיטקטורה הגיאופוליטית המתהווה במזרח התיכון שלאחר המלחמה מצביעה על שינוי מבני. אסטרטגיית ה"גידור" המסורתית - איזון עדין בין מעצמות מתחרות - הגיעה למבוי סתום מול איומים קונבנציוניים ישירים. כישלון מדיניות ההכלה והפיוס דוחף את שחקני האזור לאמץ תפיסת "הרתעה אזורית" פעילה.
התרעות פיקוד העורף