בעוד מרבית ילדי ישראל שוהים בימים מאתגרים אלה בבתיהם עם משפחותיהם, לאלפי ילדים ובני נוער חסרי עורף משפחתי אין בית בטוח רגשית ופיזית לחיות בו. עבור כ־8,000 הילדים, הנערות והנערים השוהים במסגרות חוץ־ביתיות של משרד הרווחה, הפנימייה החינוכית־טיפולית היא הבית. אלה המוגדרים על ידי שירותי הרווחה "ילדים ובני נוער בסיכון" הם צעירים וצעירות מתוקים ומוכשרים, שלצערם חוו בעבר הזנחה, אלימות, מצוקה רגשית או היעדר מסגרת הורית יציבה. בימי חירום אלה, כשהחרדה הכללית גואה, המציאות שלהם נעשית מורכבת פי כמה.
המורכבות הרגשית עצומה: ילדים שחוו טראומות בעבר רגישים במיוחד במצבי חירום, והחרדה הקיומית עלולה להציף אצלם פצעים ישנים. הצוותים – מדריכים, מטפלים, אם בית, אנשי אחזקה וכמובן מנהלים – נדרשים להיות מחנכים, מטפלים וגם דמויות הוריות. אליהם מצטרפות מתנדבות השירות הלאומי, שבשקט ובצניעות מחזיקות חלק משמעותי מהעשייה היומיומית.
המחויבות הזו מתקיימת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בימי חירום אין "סוף יום" ואין "הפסקה". גם כשאנשי הצוות והמתנדבות דואגים למשפחות שלהם, הם ממשיכים להעניק לילדי הפנימייה תחושת יציבות. יוצרים פעילויות, שומרים ככל האפשר על שגרה לימודית גם בהיעדר מסגרות פורמליות, מקיימים שיחות אישיות, ומחזיקים את האופטימיות עבור מי שלעיתים מתקשים להחזיק אותה בעצמם.
ההעצמה והתמיכה הרגשית הניתנות בבתי הילדים מייצרות אצלם חוסן ומונעות צורך ב"תיקון" בבגרותם. הצוותים בפנימיות עושים בימים אלה כל שביכולתם כדי לבנות חוסן פנימי, אמון ותחושות שייכות וערך אצל ילדים שחוו יותר מדי אי־ודאות בחייהם. לעיתים אני פוגשת בוגרי פנימייה בבגרותם, כשהם מנהלים חיים נורמטיביים ומשמעותיים, ושומעת מהם כי לא ישכחו לעולם את תחושת הביטחון שהצוותים העניקו להם ברגעים שבהם העולם שלהם בחוץ היה שבור ומעורער.
בעת הזו, כשהחברה כולה מתמודדת עם אתגרים כבדים, ביטחוניים וחברתיים, חשוב לעצור, להביט ולהאיר בזרקור בוהק את האנשים המסורים האלה, שמחזיקים את ילדי פנימיות הרווחה בישראל. צוותי החינוך, הטיפול והמשק, המתנדבות והמתנדבים בפנימיות, הם בין הגיבורים השקטים של התקופה.
התרעות פיקוד העורף