מלחמת "חרבות ברזל" ומבצע "שאגת הארי" חשפו את הפגיעות המבנית של ישראל: שרשראות אספקה בינלאומיות אינן נתיב יציב או ניטרלי, אלא מרחב לחימה העובר דרך מצרים ונמלים, שניתן לשבש או לסגור אותם בהחלטה של מדינה עוינת. מדינה המצויה במלחמה רב-זירתית מתמשכת אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך את תזונת ילדיה לתלויה ברצונו הטוב של השוק הבינלאומי.
מבט אל תוך מנגנוני קבלת ההחלטות במשרד האוצר מגלה כי המערכת הישראלית מסרבת לעדכן את גרסת התוכנה שלה. בעוד הטילים והמל"טים מאיימים על נתיבי האספקה הגלובליים, מקבלי ההחלטות ממשיכים לקדם רפורמות המעמיקות את התלות של ישראל בייבוא מזון, וזה כבר כשל תפיסתי עמוק המסתתר תחת כסות של יעילות כלכלית.
הערכות משרד האוצר מצביעות על כך שכמחצית מהרפתות בישראל ייסגרו אם הרפורמה תיושם. בענף הפועל על מרווחים תפעוליים דקים והחזר השקעה שנמדד בעשורים, פתיחת השוק לייבוא ממדינות בעלות כוח עבודה זול, כגון פולין או ירדן, תביא לחיסול הייצור המקומי. זהו מחיר כבד עבור חיסכון זניח לצרכן בטווח הקצר.
השאלה המערכתית שחובה לשאול היא פשוטה: מה קורה ביום שבו הייבוא נעצר? ישראל למדה ב-7 באוקטובר ובמערכה מול איראן שאי אפשר לבנות אסטרטגיה על הנחות של שגרה. ביטחון מזון הוא רכיב בלתי נפרד מהחוסן הלאומי, בדיוק כמו מלאי התחמושת. הגיעה העת שהלקח הזה יחצה את הקווים ממשרד הביטחון אל משרד האוצר.
התרעות פיקוד העורף