הרגע הזה המחיש משהו עמוק על מצבה של יהדות התפוצות בזמן הזה. מצד אחד, יש פחד אמיתי, אנטישמיות שמרימה ראש וקהילות שמרגישות צורך להתגונן יותר מאשר בעבר. מצד שני, קיימת גם תחושת גאווה עמוקה ותחושה שאנחנו חיים בתקופה מיוחדת בהיסטוריה היהודית.
השאלה היא איזה קול אנחנו בוחרים להגביר. פחד נוטה להיות נוכח יותר בשיח הציבורי. אבל לצידו יש גם קול של גאווה. במידה רבה הוא המגן החזק ביותר של הזהות היהודית.
כדי להבין זאת צריך להביט על רצף האירועים. מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר זעזעה את המדינה ואת העולם היהודי כולו. מאז אותו יום טראומטי התפתח רצף אירועים שקשה היה לדמיין את עוצמתו ואת הקצב שבו הוא התרחש: ישראל יצאה למלחמה ממושכת בחמאס ופגעה קשות בהנהגת הארגון, ובצפון חיזבאללה נחלש יותר מכפי שהיה מזה זמן רב. ועכשיו ישראל פועלת במערכה ישירה מול איראן, יחד עם ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם. לא כמדינה קטנה שמבקשת הגנה, אלא כשותפה אסטרטגית במערכה צבאית משותפת. מכת פתיחה צבאית מדויקת פגעה בלב ההנהגה האיראנית - כולל חיסולו של חמנאי - ובשרשרת הפיקוד שסביבה. בתוך זמן קצר הושגה שליטה כמעט מלאה במרחב האווירי, מהלך שבמשך שנים נחשב דמיוני. במקביל התרחש דבר נוסף, אולי לא פחות דרמטי: מדינות ערביות שבעבר היו אויבות של ישראל מצאו את עצמן פועלות נגד האיום האיראני. המציאות האזורית שהייתה במשך עשורים כמעט קבועה - ישראל מול העולם הערבי - השתנתה באחת לנגד עינינו.
התרעות פיקוד העורף