יום אחד, אם ההיסטוריה אכן תחזור על עצמה כהרגלה, הכל ייגמר ואנחנו נישאר לאסוף את מה שנשאר מאיתנו. "הכל" כפי שהכרנו עד לאותה נקודה שממנה נצטרך להתחיל בבנייה. נחזור להיות זה בעיני זו בני אדם, על המאפיינים הבסיסיים ביותר: הזקנות והזקנים ישובו להיות בעינינו כבעלי תבונה שרק הזמן מעניק, התינוקות יחזרו להיות רכים, תמים וטובים, ובנות ובני הנעורים יחזרו להיות מי שנועדו למרוד.
ואז משפחת סיגאווי מפתח תקווה.
וביום שבו נבין שהדבר המסוכן ביותר הוא מה שנהיה מאיתנו, או מחלקנו, תתחיל העבודה האמיתית. אני מאמינה בחלקים גדולים מהעם הזה. עם שנכפה עליו להיות עם. מי בחר לבוא לעולם בכלל, ועוד להיוולד יהודי? מי שאל אותנו. אני צאצאית של יהודים בני יהודים שבחרו לעלות לארץ ישראל. אני לא מכירה זהות אחרת, ומעולם לא חשקתי בדרכון זר. אני חיה ונושמת בעברית.
מבחינתי הזהות היהודית והישראלית כרוכות זו בזו מיום היוולדי וכתבתי כבר אין־ספור פעמים, על כך יעידו קוראות וקוראי טורי שטרם אמרו נואש: אין לי בית אחר. כל עוד הדבר תלוי בי לא יהיה לי בית אחר. יהודייה, ישראלית, ירושלמית. בשל שורת פעולות של ראש העירייה הנוכחי, סעיף ג' בזהות המשולשת שלי הולך ומתרופף. נולדתי יהודייה וישראלית. מרטירית אני לא.
אבל משפחת סיגאווי מפתח תקווה.
ומה בינתיים? מה יהיה עלינו עד היום שבו הכל ייגמר כפי שהכרנו את אותו "הכל" וכמעט הסתגלנו למלחמת אחים, למלחמות מתמשכות בהפסקות קצרות, לאויבים מארבע כנפות עולם ולשליטים קפריזיים? בינתיים אני מלקטת מצוות קטנות־גדולות. מצאתי שזו הדרך לשמור על איתנות נפשית. לעבוד רק על מה שבאמת חשוב לי, ולעשות בכל יום מעשה טוב אחד משמעותי למען מישהו אחר. לפחות. כך שני הצדדים יוצאים נשכרים. הצד השני מקבל זריקת עידוד בימים של ייאוש ואני זוכה באורך נשימה.
אבל משפחת סיגאווי מפתח תקווה.
משפחה צילמה את עצמה בעיצומן של חגיגות פורים האחרון והעלתה סרטון לרשת. אבא, שתי בנות, חתן. כולם בחולצות כתומות עם הכיתוב "מתו הנכדים" ו"פאק קפלן". מזעזע. אין לי מילה אחרת. הסיגאווים, שביקשו פרסום ואכן קיבלו, טענו בתגובה לזעזוע הכללי שמדובר בפרשנות שגויה. הסרטון היה בכלל חלק מתחפושת סאטירית שכוונה נגד אויבי ישראל. הכיתוב "מתו הנכדים" התייחס, לפי גרסתם, לחיסול צאצאיו של המנהיג האיראני חמנאי. הצבע הכתום הוא ביטוי להזדהות עם המאבק נגד ההתנתקות ותמיכה בהתיישבות. לא חלילה שמחה לאיד או רשעות צרופה על האובדן של כולנו. אובדן של תינוקות רכים בזרועות אמם, שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל שנחטפו ונרצחו בידי חמאס.
ומה אם הכתוב בפרשת פקודי בספר הזוהר נכון? "אית רוחין ושדין דדמיין לבני נשא ואזלין בינייהו דבני נשא", כלומר "יש רוחות ושדים הדומים לבני אדם והולכים בין בני האדם". מה אם באמת מתהלכות בינינו ישויות אופל שנראות כבני אדם וכל תפקידן לזרוע הרס? השאלה הזו מעסיקה אותי מאוד, ובעל הזוהר מספק פה תקווה גדולה: הוא מכיר בערך של הגיהינום דווקא כמשרת התקווה. הגיהינום שהוא מתאר הוא הווה מתמשך, פרטי וקולקטיבי, פרי יצירתו של האדם עלי אדמות. קללתו היא מה שקורה כאן, בינינו.
שמח בסִטרא אחרא, "הצד האחר", שהוא הכינוי הקבלי לעולם של כוחות הטומאה והקליפות. בעל הזוהר מדגיש שהסטרא אחרא הוא מערכת מורכבת ואירונית של דרגות וישויות. הדמויות הססגנוניות שמאכלסות אותו הן סכסכניות, אורבות או מתחפשות ומוציאות את המאוויים הכי אפלים של האדם. כשהן מגיעות להישגים, הן מלגלגות על קלות הדעת ועל כשליו. מקור הנשמה הוא בקדושה, אבל הנשמה מוכרחה להיות מודעת לחטא.
כדי לא לוותר על הקדושה, בעל הזוהר מחנך ומטיף לחברה מתוקנת ומציע פתח יציאה מהטומאה. יש נחמה בידיעה שהיא אינה מעגל סגור הרמטית. האדם לעיתים מחמיץ את ההזדמנות הגדולה, אבל תמיד יש תקווה.ומשפחת סיגאווי, מה איתה? אני לא חושבת שבני ובנות משפחת סיגאווי הם פני הקואליציה, כפי שנטען במקומות רבים. הם אפילו לא תוצר של הערוץ המסוכן שהתחיל כבדיחה והפך לבבואה של המהפכה שחולל חומייני ימ"ש באיראן באמצעות קלטות, מהפכה שתוצאותיה ברורות. הנה, בנימין נתניהו קורא לעם האיראני לצאת לרחובות בהמוניו ולשחרר את עצמו מהעריצות.
איני חושבת שהחולירות שהשחיתו את המנהל הקהילתי המושקע שדלתו הושארה פתוחה כדי שישמש מרחב מוגן, הן פני הדור. אני לא חושבת שהילדים שדוחפים עובדים מהודו מהאופניים כדי לתעד ולהעלות לאינסטגרם לקול תשואות הקהל הם פני הדור. אני לא חושבת שהילדים שהשחיתו את כל פרי עמלם של תלמידי ותלמידות י"ב בתיכון זיו בירושלים לקראת הנשף של סיום לימודים לפני הצבא הם פני הדור. מה שכן, הדור זקוק להצלה ולעזרה ולחינוך, כי המצב במקרה הטוב חרבנה, והתבקשתי להקדיש את טורי האישי השבועי למצב.
אבל משפחת סיגאווי מפתח תקווה זה כבר עסק אחר. אין לה מקום בינינו.
התרעות פיקוד העורף