בין אזעקות לציור של ילדה: שדה הפרגים שהזכיר לי למה אנחנו נלחמים | מרסל מוסרי

פרחי פרג אדומים

את הפרח השישי והשביעי לא הספיקה לצבוע. הלכתי אל חדרה, לא שמרתי על השקט, כי בשעות הספורות שיש לנו לישון בין האזעקות שלא מרפות מרחובות, היא ישנה איתי, במיטתי, זה מרגיע אותי ואותה.

ניגשתי לפינת היצירה ושלפתי טושים, מדבקות ונצנצים נדבקים. חזרתי אל השולחן, והתחלתי צובעת את הפרחים הנותרים. אחר כך פיזרתי קצת נצנצים ירוקים בעליהם, כתבתי בדבק "אמא וגפן" וגם עליו פיזרתי נצנצים. כשניערתי את הדף, ניקיון השולחן הלך לעזאזל, אבל הייתה לי עבודת יצירה מפוארת. חייכתי לעצמי וקיוויתי שבבוקר היא תמצא את זה חיובי ולא תרטון על שהחרבתי לה את היצירה הלא גמורה. מזלי שהיא עוד קטנה ולא יודעת שההיסטוריה מלמדת שהיצירות הלא גמורות הן הטובות ביותר.

מזגתי (כן, מזרחים אומרים "מזגתי") קצת אורז לצלוחית, מעליה חזה עוף ברוטב אדום שהכנתי קודם לכן והתיישבתי מול הטלוויזיה. דובר צה"ל התחיל לדבר, ידעתי שמיד אחרי שיירד מהבמה הם יתחילו. ככה זה בכל פעם, דובר צה"ל מסיים - הם יורים. ביבי מסיים - הם יורים כפול. רק כשטראמפ מדבר, הם נותנים כמה שעות הפוגה, אבל כנראה שזה בגלל השעות הלא מסונכרנות.

"והדרת פני זקן", בדרך למקלט

אשר יגורתי בא לי. שוב התרעה חמורה. מזל שסיימתי את הצלוחית, ושוב רצתי אל חדרי, והיא כבר ישבה, כמו זיהתה את הצליל אף על פי שישנה שינה עמוקה. איזו מציאות זו, איך אני גוזרת עליה, בעל כורחי כמובן, את החלק המפחיד הזה שחוויתי גם בילדות שלי. היא ירדה מהמיטה לאט, נעלה את נעלי הבית שלה, כאילו היא בת 20 ולא ילדה בת 5 שצריכה להתפנק על חלומותיה הגדושים בחד־קרנים ופיות, והתקדמה אל דלת היציאה. סגרתי אחרינו ולחצתי על כפתור המעלית, יש מין תחרות לא מדוברת של מי מהשכנים לוחץ ראשון על המעלית. אודה ולא אבוש, אני תמיד מנצחת.

אנחנו אף פעם לא נכנסות אליה לבד, בקומה שלנו גרים זוג חמוד ממש, אורי ועדינה. הם נשואים 52 שנים, מכאן שברור לכם שלרדת את כל הקומות האלו, רגע לפני אזעקה, זה לא ריאלי, גם אם לוקח להם דקה, שתיים או שלוש, עד שעדינה נועלת את נעליה ואחר כך את מנעול הדירה, אנחנו מחכות להם. במלחמה הזו יצא לי ללמד את בתי מהו פירוש המשפט "והדרת פני זקן". כמובן שלא ציפיתי שתשנן אותו באוזני עדינה ואורי במעלית, אבל בסדר, מקרים קורים.

בקומה 0, אחרי שקיבלנו פרצופים זועפים מיתר השכנים שאצלם עצרה המעלית בדרך, אורי משבח את גפן על כך שהמעלית ירדה מהר יותר בזכותה. פעם היינו נכנסים מיד אל המקלט, אבל בגלל המון אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא אנחנו נשארים בפתח המדרגות המובילות אליו עד שאנחנו שומעים בוודאות את האזעקה שמקפיצה, כל פעם מחדש, את כולנו.

"בלילה מתחילות לי החרדות הכלכליות"

אני משלמת מחיר, כולנו משלמים. התבטלו לי שלוש הרצאות השבוע, בעלת הדירה לא תעשה לי הנחה החודש, גם בחיים לא אבקש, זה גם החודש של המע"מ ומס ההכנסה, ושלא נדבר על הארוחות שאני מכינה, על הקניות, על המחיה ועל קופסת שימורי הזיתים שסניף השופרסל תחת ביתי מרשה לעצמו למכור בכמעט 20 שקל.

ואף שבלילה מתחילות לי החרדות הכלכליות, חרף זאת שהמצב בסדר גמור, אני מודה על המקרר המלא ועל הגג שמעל ראשנו, כל השאר צ'ופרים.

אני לא חובבת מלחמות, העייפות ניכרת בי כבר, זה מתיש, ואם לא הייתה הולכת בתי לחברה לפני שעה, גם הטור הזה אולי ולא היה נכתב. אבל זה הכרחי. אנשי דת קיצוניים הם אנשים שלא בוחלים בכלום, וכשאחד כזה מריח פחד, או שתיקה, או חוסר התנגדות, הוא יבשל לך ארוחה אחרונה וטעימה, ואז יראה לך את החבל או את הגרדום, מה שתבחר.

אז כן, אני בעד המלחמה הזו ואף מאוד, די להיות היהודי המרצה, הדיפלומט, הנאור. לא יקרה כלום אם פעם אחת (טוב, אולי יותר מפעם אחת) נפגין כוח ונראה לכולם שהקיום שלנו לא נתון לחסדים של אף רודן על ערש דווי, עם זקן ארוך ושאריות עוצמה, שמשתגע מול מיקרופון ומאה איש בקהל.

---

עוד תגיע הפריחה לשדות הפרג של כולנו

לפני כמה ימים הרציתי בזום לתושבי שער הנגב, דיברנו על כתיבה בעיתות מלחמה. האם נכון המשפט שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. שלחתי אותם לתרגיל כתיבה מסוים, וכשביקשתי מהם להקריא, עלה איש, בעל קול בס יפה כזה, מרשים, שאני חותמת שלחם ביום כיפור או לפחות בשלום הגליל, וסיפר על 7 באוקטובר, על הדברים שעבר ביום ההוא כתושב העוטף, הופתעתי מכך שכל הדברים שכתב, שהעלו דמעות בכולנו, נכתבו תוך כמה דקות של תרגיל, אבל ידעתי כמה אותנטי זה וניחשתי כמה זמן זה ישב אצלו עד שהעז להוציא החוצה.

בין הפסקאות לקח נשימות ארוכות. בהתחלה שאלתי "סיימת?", והוא אמר "לא, אני צריך רגע", ואז שוב הפסקה, ועוד אחת, ו־60 איש בזום, ואף אחד לא פוצה את פיו. כשסיים, הבטתי בהם, ישראלים, כמוני. חלק שחרחרים, חלק לבנים, לחלקם בית רוחש מאחור, עם בני נוער שמכינים לעצמם סנדוויץ' או בעל שצמוד לחדשות, וחלק ספונים בחדרם, מנסים להכניס קצת שגרה אל תוך התופת שבחוץ.

אני יודעת שבעוד כמה שנים, כשתבוא בי הזקנה, וגפן, בן זוגה וילדיה יגיעו לבקר אותי בביתי בסביון, יפתח להם את הדלת רב־המשרתים (תנו לי לדמיין קצת, מה יש, זה עוזר לי עם החרדה הכלכלית), יגיש לכולנו קוויאר על ברוסקטה ויין טוב, לילדים שפע של ממתקים, ואביט אחורה על התקופה הזו, עוד טרם זיכרוני יבגוד בי. אני יודעת שזה ייראה לי תלוש ולא הגיוני, איך לפני שקמנו ממלחמה אחת, קיבלנו עוד אחת, איך הצלחתי להיות אמא, לפרנס, ליצור, לרקום סיפורים, לנקות, לבשל ולוותר על המון ממה שהעולם יכול להציע לי בגיל 36.

אני יודעת שאנחנו חיים בתוך סחרחרה שממאנת לעצור. אבל כולי תקווה אמיתית, חזקה ונושנה, שעוד תגיע הפריחה לשדות הפרג של כולנו, רגע אחרי המלחמה האחרונה.