רק ביום השביעי למלחמת איראן השנייה אזרתי אומץ ויצאתי מהבית | טליה לוין

בשנים האחרונות למדתי להיות בחמלה עם עצמי, אם פיזית אני לא מסוגלת לעשות משהו. לפעמים יש פער בין הראש לגוף, בין מה שמרגישה הנפש במודע לבין מה שמתחולל בתת־המודע. לא דחקתי בעצמי, אבל הרגשתי שהגוף כבר מבקש לזוז, וגם בן הזוג שנשאר איתי צמוד. אומנם הצלחנו לארגן לנו קן נעים, אבל יש גבול עד כמה בן אדם שרגיל להיות בחוץ יכול להישאר בבית. אחרי סריקה של המקלטים הצמודים למקום שבו היינו אמורים לפגוש חברים, כולל תכנון מסלול במקרה שתשמע אזעקה, יצאנו לדרך.

קצת שמש של שישי ופתאום הכל נראה נורמלי. כמעט נורמלי. השוק היה פתוח, אנשים עשו קניות ופרלמנטים התכנסו בבתי הקפה כסדרם, עם המוזיקה הרגילה בקולי קולות, המשקאות שזרמו ושולחנות מלאים כמו בכל יום שישי. מדי פעם הצצתי בטלפון כדי לראות אם שלחו משהו לאנשהו, ותהיתי אם יש מישהו שמתמסר במאה אחוז לחוויה הזו או שהם פשוט התרגלו. כמו שיש בטבע שלושה מצבי צבירה לחומר, יש מצב צבירה מיוחד ששמור לקיום הישראלי.

מי שישבה איתנו היא תיירת שהגיעה לביקור בישראל מאחת ממדינות אירופה השקטות והפריבילגיות, מאלה שאת המונח "הפצצה" זוכרים רק תושביהן שהיו בחיים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא הגיעה לכאן כמה ימים לפני שפרצה המלחמה, ונתקעה באותו לופ ישראלי של "שבת בבוקר" גרסת האקסטרים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא שמעה אזעקות, הפעם הראשונה שבה היא נסה על נפשה ממטחים של המופרעים של השכונה, אבל היא הייתה רגועה באופן מפתיע, אפילו נסעה בכביש ראשי בין ערים כדי להגיע לפגוש אותנו והתפלאה שזו הפעם הראשונה שאני יוצאת החוצה. יומיים לפני טיסת החילוץ שלה הביתה היא רצתה לחוות עוד משהו מתל אביב.

מאז 7 באוקטובר מדברים כאן כל הזמן על חוסן. אני לא אוהבת את המונח הזה, משום שבישראל, כמו בישראל, אוהבים להשתמש בו גם בהקשרים לא בריאים. חוסן הוא דבר נפלא. אני רואה את החבר'ה הצעירים (אני כבר לא שמה את עצמי איתם במקשה אחת) שערכו מסיבות מקלט שאליהן הגיעו מחופשים, אני מביטה באנשים שיוצאים עם הילדים להתאוורר בגני שעשועים, מתעקשים להמשיך עד כמה שאפשר כרגיל. החברים מהבר הקבוע שלנו פתחו ביום השלישי למלחמה כדי לספק מפלט למי שצריך, והוא היה בתפוסה כמעט רגילה, והחברה הטובה שלי לא תפספס אימון כושר אחד, גם אחרי הריצות למקלט בלילה.

מעבר להיותו חשוב ברמה הנפשית, החוסן הוא יצר הישרדותי שלאו דווקא תמיד מופיע בהקשרים הנכונים. לפעמים הוא ברירת מחדל, לפעמים הוא רק מסיכה ותכונה ממסכת, שמאפשרת להמשיך לתפקד בתקופות קיצון. הוא גם מאפשר לנרמל את הלא נורמלי, שוב ושוב.

פליטת הפה של אחד הכתבים הצבאיים ש"אם יש רק חמישה טילים ביום, אפשר להמשיך ולפתוח את המשק", לצד המהירות שבה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' החזיר את המשק לפעילות והפתיחה של מערכת החינוך בזום, כאילו ילדים יכולים ללמוד אחרי שישנו עם ההורים שלהם בתחנות של הרכבת הקלה או התעוררו מספר פעמים בלילה בגלל אזעקות - הן בלתי נתפסות בעיניי.

תפיסת "העורף החזק", הציפייה לעמוד בסטנדרט הישראלי החזק החדש, מעמידה בפני חלקנו רף כמעט בלתי אפשרי להכלה וליישום. אומנם את החוסן אפשר לבנות ולחזק, אבל ממש לא צריך לנסות לעשות את זה בהקשר של עמידות למלחמות.

אז לא חייבים לצאת מהבית, ולא חייבים לנרמל אם לא רוצים. זו לא גבורה גדולה אם תעשו את זה, וגם לא כישלון גדול אם תחליטו שלא. הגיע הזמן שאידיאל הצבר הישראלי המחוספס והכל יכול יתנדף מהעולם.