עשיתי מה שכל גבר היה עושה במצבי: פסטה עם עגבניות טריות | ניר קיפניס

במילים אחרות: אני מקווה שניצחנו ניצחון מוחץ, כפי שיתברר לי בימים שמפרידים בין השנייה שבה הקלדתי את המילה הזאת (כן, כן, זאת בדיוק!) לבין הרגע שבו שזפו אותה עיניכם.

מאחר שנכון לרגע זה אני כמו החתול הכי מפורסם בהיסטוריה, זה של הפיזיקאי האוסטרי הנודע, ארווין יוזף אלכסנדר שרדינגר. כלומר לא ידוע אם כבר זכיתי מן ההפקר בתהילת הניצחון או ספגתי, חלילה, פגיעה ישירה, אין לי אלא לחלוק עימכם תובנות מהממ"ד ולקוות שהן נראות בעיניכם כגלויה מימים שתמו.

לאזעקה הראשונה, כפי שאולי זוכרים הקוראים, הגבתי ברכישה אימפולסיבית וסימבולית משהו של טילונים. השבוע עברתי למגנומים, ארטיקים כאלה שהתחבבו עליי מאוד, במיוחד אלה עם שברי יירוט זעירים בטעם פיסטוק.

מאחר שלא על הגלידה לבדה יחיה האדם במרחב המוגן, שמתי על האש גם קדירה של ירכי עוף וחיטה - כמה פשוט, ככה טעים - וקציצות של בקר עם טלה ברוטב עגבניות, סיר אורז עם שקדים וצימוקים, סלט של חציל בלאדי שרוף בטחינה, פרוסות חציל מטוגנות, סלט של קישואים עם ביצים, טחינה ירוקה. בקצב הזה, גם אם יאבדו כל אויבי ישראל, אני אצטרך לצום שבוע, כמו פו הדוב בפתח מחילת הארנב, כדי שאצליח לצאת מהממ"ד.

לטבע, חברים, יש חוש הומור משלו: לא מזמן סיפרתי כאן על כך שאני מתמיד יפה בשחייה, רק שאחרי שבוע שבו הים געש עד כדי כך שבקושי הצלחתי לגנוב יומיים של שחייה נגד הזרם והפחד, באו הטילים וייבשו אותי כליל.

אז מה עניין חוש הומור לכאן? שכמעט באחת שקט הים מזעפו ושרבב לשון כחולה וארוכה לעומתי, עת אני משקיף עליו בעיניים כלות מפינת הרחוב - ודמעה של תסכול נקווית בזוויותיהן.

לא היה יום בשבוע האחרון שבו לא אמרתי לה: "כוס אומו הטילים, אני יוצא לשחות", אבל די היה בהשתקפותי בעיניה כדי להבין עד כמה המשפט הזה טיפשי, בעיקר משום שחלק מהטילים נפלו אל הים. לכן עשיתי מה שכל גבר היה עושה במצבי: פסטה עם עגבניות טריות, כמה שיני שום, עלי בזיליקום, זיתי קלמטה מגולענים, נגיעה של חמאה מומסת בשמן זית וגבינת פרמזן מגורדת מעל (ליבי לאנשי יחידת החילוץ של פיקוד העורף אם ייאלצו חלילה לשאת אותי מבין גל החורבות).

בצר לי החלטתי שאם לא שחייה - שאם יישמע צליל התרעה במהלכה, יחלפו כעשר דקות (במקרה הטוב) עד שאצליח לצאת מהמים, לא כל שכן להגיע למרחב מוגן - לפחות אלך קצת ברגל.

מאחר שגם כאן איני רוצה להתרחק יתר על המידה, הרי שאני מקיף את הבלוק: 3,000 צעדים, 5,000, 6,000, וכך הלאה, עד שיגיע רטט של הרגעה מהשעון, לבשר שהשלמתי את מספר הצעדים הדרוש.

רק פעם אחת הרחקתי יחסית, לטובת סיבוב זריז בשוק הכרמל: פתוח אך דל בקונים. דל עד כדי כך שלא רכשתי את מזונותינו לפי טיב הסחורה אלא לפי העצב שנשקף מעיני המוכר, שמביט בירקות והפירות המבשילים על הדוכן באין קונים.

אגב גאונים של אביהם, הילדים בסדר, תודה ששאלתם: הגדולה נסעה עם בן זוגה ובתם התינוקת אל הדודה שלה במושבה (שבה כמעט שלא נשמעו אזעקות), הסטודנט המושבת גר כמעט בצמוד למקלט ציבורי, והקטנה, עדיין בסטטוס של חיילת משוחררת, ממהרת עם אמה למקלט של הבית השכן. לא כיף, אבל גם לא נורא.

במהלך אחד הטיולים נתקלנו, הכנענית ואני, בחבורה של צעירים מחופשים, בידיהם בקבוקי משקה, בדרכם למסיבה "מחתרתית". חלילה לי כמובן מלעודד התנהגות בניגוד לנהלים, ובכל זאת אתהה: האם שמירה עליהם היא פריבילגיה של מי ששנות המסיבה שלו כבר מאחוריו?

למה אני שואל? כי אני אולי קשיש מכדי לרקוד, אבל צעיר מספיק כדי לזכור שנים בחיי, שבהן הייתי מעדיף למות תוך כדי ריקוד מאשר לחיות במקלט.