בחזית: טייסים, לוחמים, מבצעים מיוחדים. בעורף: תקועים. יושבים בבית, סופרים אזעקות, חולמים על שגרה. אחרי שנים בלי ממ״ד ובלי מקלט, עברנו לבית עם ממ"ד. נשבעתי לעצמי שזהו, נגמרו המקלטים המשותפים, ההתנחלות אצל חברים ושאר הקומבינות שעשינו כשנשמעו אזעקות. עם שתי בנות קטנות ואישה בחודש השמיני, אני כבר לא מסוגל להכיל ריצות וקריזות של שכנים עצבניים מכל הסוגים והמינים.
השכן המוכר ביותר שהתלבש לי על העצבים בעבר, בימי מלחמה, בלי להזכיר שמות, הוא אדם שעבר מזמן את גיל גבורות. בכל אירוע טילים ניכרת אצלו התעוררות שבמהלכה הוא הופך לפרשן בינלאומי נמר, עם רמת ביטחון של מגיש בכיר ב-CNN, ערוץ 12 ופוקס ניוז יחד. אתם ודאי מזהים את האדם הזה, כי יש אחד כזה בכל מקלט.
״קבלו עדכון חם: טיל בליסטי קוריאני פגע בצפון. נפל על בית פרטי עם חמש נפשות. אין נפגעים!״. לך תסביר לילדים על מה הוא מדבר. אתה רק מנסה להרגיע והוא מטריף את האווירה כמו אוהד בדרבי. ״זה טיל שמתפרק לשמונה טילים קטנים", ממשיך לפרט המומחה, "שמתפרקים לעוד שמונה טילים קטנים שעושים פורפרה לתוך בטון. פיתוח חדש!״. האיש לא גמר טירונות כלל-צה״לית ומפרשן כאילו הוא צביקה חיימוביץ' בואכה ניר דבורי.
בשלב מסוים מתערבת השכנה שאיבדה את הצפון וכבר לא יכולה לשמוע אותו. היא מתפרצת בהשתקה חדה. תוך שניות המקלט המשותף הופך למקום מסוכן עשרות מונים משכונת הבסיג' בטהרן. הפרשן לא שותק כמובן, ונהיה חרבו דרבו בין השכנים. ויש גם כלבים, יש קטקטים, יש מי שמקלף קלמנטינה ומי שפותח שקית בננה והכל מכל. כל עינוי אנושי מתקיים במקלט משותף. ושלא אתחיל לחפור על נעילת הדלת. מי נועל, מתי ואיך, באיזה סוג של סיבוב ותנועה. כל שכן בעולם משלו. שיהיו בריאים.
החיים עם ממ״ד שינו לנו את המציאות. פחות פסיכוזה. הוא אומנם לא גדול במיוחד, אבל מספיק יעיל כדי שהבנות יישנו שם כל הלילה. מבחינתן אנחנו במחנה קיץ. מסיבת פיג׳מות מתמשכת. אין דילוגים באמצע הלילה. הן שם, תמיד. הילדות כבר הגיעו לגיל שבו שיעורים וחוגים אפשר לעשות בזמן מלחמה בזום. יחסית, אצלנו הבלגן במערכות סביר. אצל אחרים אני שומע על קריסות. זום לא עובד, נפילות. חבל. היה כל כך הרבה זמן להיערך.
אשתי מספרת שעינת נתן ממליצה להימנע מלהיכנס לוויכוחים עם הקטנות על זמן מסך. בהתאם, הן כבר ראו את כל נטפליקס. פעמיים. קיי-פופ, בלואי, עיר המספרים. אני שומע אותם יותר מאת דני קושמרו. בסיבוב הזה גם חמי וחמותי הצטרפו אלינו. מה שאומר שכל פעולה שלי, תהא אשר תהא, עוברת אישור של לפחות שלושה אנשים. לפעמים גם הבנות מצטרפות לוועדה, ואז זו חמישייה שבוחנת. משתיית מים ועד להוצאת משהו מתוק מהמקרר, אני תחת פיקוח.
השבוע החלפתי בלון גז קטן במתקן התמי 4 שלנו. חמי וחמותי בחנו ארוכות את ההתנהלות שלי לאורך כל הפעולה. החלפת בלון אינה אירוע מסעיר במיוחד, אבל לנוכח השעמום, החרדה וימי המסטיק האינסופיים, זה היה ההיילייט היומי. נסקרתי בכזו דקדקנות, שהזעתי נון-סטופ בהחלפת הסודה. הוצאת הבלון, סיבובו, הכנסת החדש. אמא'לה. לפי כמות תשומת הלב מדובר ב״משימה בלתי אפשרית״, הפרק הגנוז של טום קרוז. ההתקנה, השבח לאל, הסתיימה בהצלחה. חמי רק העיר בסוף, ובקטנה, שנשפכו קצת מים בהליך וכדאי לנקות. יצאתי בשן ועין.
חוץ מזה, החיים במלחמה, כמו החיים בכלל, הם לא שחור ולבן. מותר להתפעל מהטייסים שממריאים בלילה ומותר גם לשאול למה הזום של הילדים קורס בבוקר, אפשר להצדיע לראש הממשלה ועדיין לצפות שהשירותים האזרחיים והממשלה יתנהלו טוב יותר. ועם כל הכבוד לכולם, גם לפרופסור, נראה אותו באותו ממ״ד יחד עם אשתו שנמצאת בחודש מתקדם, שתי בנות וההורים שלה.
התרעות פיקוד העורף