לא לכולם יש חסינות למציאות: פרידה מחבר שהיה ההפך הגמור מ"ממושמע" | ליאור דיין

המלחמה תופסת פיקוד על הכל. משתלטת על התודעה, אוכלת את המציאות, קובעת את ההוויה הקולקטיבית. ופתאום, כשאתה מוצא את עצמך, בין אזעקות, בבית העלמין של שכונת גליל ים בהרצליה, ברחבת ההספדים, בתחילתה של לוויה של אדם שהלך לעולמו לא בנסיבות לאומיות, אתה מרגיש קצת לא נעים, כאילו אסור למות בלי שזה יהיה קשור לתותחים הרועמים.

ובכל זאת, אם יש מישהו שיהיה היוצא מהכלל, זה שיחרוג מהנורמה, שיצפצף על החוקים, זה חברי בן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר לאחר 42 שנות חיים סוערות. חלקן סוערות מדי. כאלו שגם עם מעיל גשם איכותי במיוחד ומטרייה יוקרתית ועמידה אתה לא שורד.

לא היו לי ואין לי הרבה חברים. בן היה אחד החברים הבודדים בחיי. לא הייתי איתו מספיק בקשר בשנים האחרונות. למען האמת, כמו מיטב בני האנוש, ברגע שביקרתי במחלקת יולדות באיכילוב ויצאתי משם עם יצור חי בסל-קל, חיי צומצמו מאוד והזנחתי את כל סביבתי. נחמתי היחידה היא שאינני היחיד שנוהג כך. לחיים עצמם יש כוח אינרציה גדול, וכל שנותר לנו הוא להתנחם בזה שהרוב נכנעים לאינרציה הזו. מעטים ובודדים לא נכנעים. בן למשל היה כזה, סרבן כניעה. באיזשהו שלב בחיים אתה נדרש להחליט אם אתה הולך לחיות על פי התנאים של החיים או לא. בן בחר שלא. יש לזה מחיר.

מעניין שכל ענקי הרוח שבחרו לקחת את חייהם בידיהם - מהמינגוויי ושטפן צוויג ועד רומן גארי והאנטר ס. תומפסון - השאירו אחריהם ברגע האחרון מכתב פרידה ובו טקסט שאיננו יוצא דופן בשום צורה והרבה מתחת לרמת הכתיבה שלהם. אפילו קורט קוביין השאיר אחריו, במכתב ההתאבדות שלו, טקסט בינוני ומטה, ששיאו בציטוט שבכלל איננו שלו אלא מתוך שיר של ניל יאנג - אבל ציטוט כזה שקולע בול לתפיסת חייהם של סרבני המציאות כמו חברי בן: "עדיף להישרף, מאשר לדעוך" ("it’s better to burn out than to fade away").

בית העלמין החדש של שכונת גליל ים בהרצליה הוא חלק מקומפלקס בורגני מפלצתי שמספק לך את כל מה שאתה צריך במרחק הליכה. בניינים חדשים ולצידם גני שעשועים, בית ספר, אשכול גנים, טיפת חלב, קופת חולים, מרכז מסחרי עם סופרמרקט וסניף דואר ובקצה השכונה: בית עלמין. למעשה, אדם יכול להיוולד בשכונה ולמות בה בלי לצאת ממנה פעם אחת. זהו החזון האורבני-בורגני האולטימטיבי. מציאות שמקרבת אליך את הכל ומציעה לך לא להתעניין בשום דבר מעבר למה שנמצא בטווח הראייה של השכונה שלך, שמציעה לך את החיים עצמם מקופלים בבטון יצוק בצורת בניינים.

כשיצאתי מהלוויה והתחלתי לנסוע מחוץ לבית העלמין, הבטתי החוצה בשכונה הגנרית-בורגנית הזו וחשבתי לעצמי איך ילד בטח נולד פה, מתחיל ללכת, מתחיל לדבר ואז מגיע רגע שבו הוא עומד עם אביו בגן השעשועים והוא מביט אל עבר הפקק הארוך שביציאה מהשכונה הנשפך היישר לנתיבי איילון ובדיוק כמו ב"מלך האריות", כשסימבה הגור שואל את אביו מה זה המקום החשוך בקצה של הממלכה ואביו מיד נדרך ואומר לו "זה מעבר לגבולותינו, אסור לך לעולם ללכת לשם, סימבה", כך בטח גם האבא הבורגני, שרכש דירת 4 חדרים ב-4.2 מיליון לפי מפתח של 42 אלף שקל למטר מרובע בשכונה, מסביר לילדו הקט ששואל אותו שזהו מקום שאסור ללכת אליו לעולם.

נראה לי שבן היה אוהב את ההקבלה הזו עם "מלך האריות". אולי הוא אפילו היה צוחק. כמה אירוני שמכל המקומות דווקא כאן נקבר בן. האיש שהיה ההפך מכל מה שהוא סטנדרטי וממלכתי וממושמע.

העולם הזה לא בנוי לכולם. לא לכולם יש החסינות והציניות הנדרשות בשביל להתמודד עם המציאות השוחקת ועם היומיומיות הסיזיפית והמשמימה. אנשים כמו בן מזכירים לנו שמדי פעם צריך להציץ אל מעבר לנוף המיידי של השכונה המהונדסת שהמציאות בנתה לנו, כשאנו חיים לנו על אוטומט והולכים בתלם בזמן שאנחנו מרפרשים אתרי חדשות כל רבע שעה, אוספים קבלות לרואה החשבון ובולעים רכילות קטנה תוצרת גיא פינס, מבלי לחשוב.