והעניין הוא שאפשר גם וגם. כלומר, לזהות באותו אדם בדיוק מעלות מרשימות, אפילו יוצאות דופן במקרה של נתניהו, ולצידן גם תכונות מקוממות במיוחד. ואפילו לבטא את זה בפומבי. מנהיג שאתה מתנגד לו הוא לא הרע בהתגלמותו. ומנהיג שאתה תומך בו הוא לא אלוהים חיים.
יש תפיסה הגורסת שככל שהמנהיג גדול יותר, כך חולשותיו מפותחות יותר. בעיקר בתחומי היצר והקושי לכבוש אותו. והיא בעצם אומרת במשתמע שמדובר בתוצר בלתי נמנע של גדולה. ובתרגום חופשי של חלק מתומכי נתניהו: כשאנחנו חיים באזור מסוכן כל כך, בג'ונגל של המזרח התיכון, ראוי למחול על התנהגות בעייתית מבחינה מוסרית של נתניהו לאור העובדה שרק הוא מצילנו מידם. כי מהם חיבה מוגזמת למתנות וכיבודים או חוסר יכולת לשלוט בבני המשפחה הקרובים והבעייתיים שלך, למול הראייה הגאופוליטית הנדירה שמאפשרת לכולנו לשרוד ולשגשג במרחב המטורף הזה? ויש שהולכים אף רחוק יותר, ואומרים: שייהנה. אנשים יוצאי דופן, כאמור, לא חיים על פי החוקים של כולנו בני התמותה. לטוב ולרע. והטוב פה חשוב בהרבה, למען עתיד ילדינו.
נתניהו, כפי שכולנו יודעים, הקדיש לנושא האיראני את כל מאודו, ואולי גם את מרבית תשומת הלב שלו. על חשבון איום קרוב ומיידי הרבה יותר. בכל מקרה, 1,163 איש שנרצחו ביום אחד משמיטים את כל הבסיס מאחורי התפיסה הזו של - בואו נמחל לו על חולשותיו הרבות, לטובת היותו "מר ביטחון". ועדיין, כאמור, כל זה לא שולל את הצורך להחמיא לו על ניהול המערכה העכשווית מול איראן.
מה שבאמת מטריד אותי הוא לא שאלת נתניהו, כן או לא. בלתי נתפס לדמיין, אבל גם זה יעבור. הבעיה כאן עמוקה בהרבה: חוסר היכולת שלנו כחברה לנהל דיון מורכב, שבו בוחנים את המנהיגים שלנו באופן ענייני ולא כמו שני ארגוני אולטראס יריבים בדרבי.
על הסכין
ושוב, אחרי ההתאוששות מההלם הראשוני ותחושת הביחד הרגעית, העצמאים בישראל מגלים בפעם המיליון שהם לבד. ושלמרות התכנון המתמשך של הפעולה, הפתרונות ההכרחיים עבור כל מי שפרנסתו הופסקה באחת יגיעו רק בהמשך. ובאופן לא תמיד הוגן (מבוסס על השוואה לחודש מקביל בשנה שעברה. שאם במקרה היה חודש חלש, אין פיצוי).
התרעות פיקוד העורף