אחרי התחלה מבטיחה ואפילו מזהירה עבור ישראל וארה"ב, נראה שהאיראנים הצליחו לגרור את העולם כולו למצב של מלחמת התשה מתוך הנחה שכולנו נתעייף מהטרחה ומהעצבים וממחירי הנפט הממאירים ואיכשהו המשטר ישרוד. נראה כאילו לישראל ולארצות הברית לא הייתה אסטרטגיה ממשית להפיל את המשטר.
ההנחה הבסיסית היא שאיראן מסוגלת לספוג גם מה שנראה מבחוץ כתבוסה צבאית קשה. משטרים אוטוריטריים אינם נמדדים באותם קריטריונים. בעוד שממשלות דמוקרטיות חוששות מתגובת הבוחרים, בטהרן ניתן פשוט להתעלם מזה. מי יישבר ראשון – זו השאלה האמיתית. ללא אסטרטגיה ברורה מעבר ללחץ ולכתישה, התשובה כלל איננה ברורה.
במצב כזה, הכרחי לחשוב על איך מסיימים עם מירב ההישגים. אם המלחמה לא תניב תוצאה אסטרטגית שתפתור בפועל את הבעיה הבסיסית, היא תיזכר רק כעוד פרק יקר ומיותר בהיסטוריה הארוכה של הכאוס במזרח התיכון.
והבעיה הבסיסית הזו עצומה. במשך עשרות שנים בנה המשטר הג’יהאדיסטי של איראן מערכת שנועדה לערער את המזרח התיכון, תוך בניית מדינת משטרה תיאוקרטית בבית. הוא ניסה לפתח נשק גרעיני, פיתח טילים בליסטיים מתקדמים, וחימש רשת של מיליציות מלבנון ועד עיראק ותימן – וכמובן טיפח את החמאס. הדבר הותיר את האזור במתח מתמיד ולעיתים גם בלהבות; ללא איראן, סביר להניח שלא היה מתרחש ה־7 באוקטובר.
התוצאה היא המצב כיום: עימות שרבים חוששים כי עלול להסלים למלחמה רחבה יותר ויותר, אך גם כזה שמציג הזדמנות נדירה להיפטר מהאיום שהמשטר האיראני מציב לאזור ולעמו שלו.
המטרה צריכה להיות ברורה ובלתי מתפשרת. איראן חייבת לוותר לצמיתות על נשק גרעיני, טילים ארוכי הטווח, וייצוא ג'יהאד באמצעות המיליציות. המשחק הזה פשוט נגמר, וקשה להאמין שמישהו אי פעם הסכים לקבל את זה.
המטרה אינה השפלה או חורבן של איראן כמדינה, וראיה מציאותית מחייבת הבנה שהרפובליקה האסלאמית עשויה לשרוד בצורה כלשהי. מה שלא צריך לשרוד הוא המערכת המאפשרת לה להמשיך לגרום נזק כה רב. לכן חייבים לדרוש גם סוף לסינון הדתי של מועמדים לנשיאות והשבת סמכות אמיתית למוסדות הנבחרים של איראן – מעל הכול לנשיאות ולפרלמנט.
זה לא מה שקרה, וחמינאי הפתיע את כולם כשהפך לאחד העריצים האפלים ביותר בהיסטוריה המודרנית. אך התקדים חשוב, משום שהוא מראה שגרסה רפובליקנית יותר של המערכת אינה זרה להיסטוריה הפוליטית של איראן עצמה.
אלה לא צריכים להיות דרישות אמריקאיות בלבד, ובוודאי לא ישראליות – אלא חלק מחבילה שתוצג על ידי קואליציה בינלאומית רחבה ככל האפשר. והיא צריכה להיות מלווה במערכת תמריצים עוצמתית במיוחד – כזו שתבטיח דיון נוקב במוסדות המשטר.
לכן, בתמורה להסכמתה של איראן, העולם צריך להציע משהו טרנספורמטיבי לחלוטין ונדיב ביותר. מסוג הדברים שגורמים אולקוס לימין הישראלי ושלוחיו חמורי הסבר בכל האולפנים.
כל הסנקציות צריכות להיפסק ויש להפשיר את כל הכספים. איראן צריכה להתקבל להסדרי סחר אזוריים עם כלכלות המפרץ ואולי גם אחרות – סחר חופשי עם איראן כברירת מחדל צריך להחליף את הסנקציות. המדינה צריכה לקבל גישה מלאה לשווקים הגלובליים, להון ולטכנולוגיה. יש לנרמל יחסים דיפלומטיים מלאים. הסכמי שלום רשמיים, אם איראן תרצה בכך, צריכים להיות על השולחן.
באופן שיעורר עוד יותר מחלוקת, הנהגת המשטר הנוכחי צריכה לקבל סוג של חנינה פוליטית. מי שיסכים לעיסקה צריכים להיות רשאים לשמור על הונם (הגנוב) ולפרוש ללא חשש מהעמדה לדין במישור הבינלאומי.
גישה כזו עשויה להיראות נדיבה כלפי משטר שאחראי לעשרות שנים של דיכוי פנימי ואלימות חיצונית. אך מטרת האסטרטגיה אינה צדק או סיפוק מוסרי – אלא עתיד טוב יותר וסיום האלימות.
וכך יהיה. האיראנים מבינים שתכנית כזו תשחרר אותם מכלא אימתני: ארגון Freedom House מדרג את איראן בין המדינות המדכאות ביותר מבחינה פוליטית בעולם, ברמה הדומה למדינות כמו צפון קוריאה וסוריה בתחתית המדד.
ההזדמנות הכלכלית
ההיגיון הכלכלי כביר. איראן כיום היא כלכלה גדולה אך מוגבלת של כ־90 מיליון בני אדם – במדינה ששטחה בערך כשטחה של מערב אירופה היבשתית – אשר הייתה מבודדת משווקים גלובליים בשל סנקציות. התוצר השנתי לנפש עומד על כ־5,000 דולר בלבד, הרבה מתחת לרוב שכנותיה במפרץ, בערך עשירית משל ישראל, ופחות בהרבה מהממוצע העולמי.
רמת החיים נשחקה מאוד בשל חוסר יציבות כלכלית מתמשך. האינפלציה נעה בשנים האחרונות התקרבה ל־50 אחוז – מן הגבוהות בעולם. המטבע קרס ואיבד את רוב ערכו מאז חידוש הסנקציות האמריקאיות ב־2018, דבר שפגע קשות בכוח הקנייה והעלה את מחירי המזון, התרופות והתשומות התעשייתיות המיובאות. יש אפילו מחסור במים.
אינטגרציה כלכלית ישירה עם מדינות המפרץ השכנות יכולה לשנות מן היסוד את המצב. מסגרת אזורית אמיתית של סחר חופשי תאפשר לתעשייה, לחקלאות ולייצור האיראניים גישה לשווקים עשירים סמוכים, ובו בזמן תעניק למשקיעים מן המפרץ גישה לאחת הכלכלות הגדולות הבלתי ממומשות באזור. עתודות הנפט והגז העצומות של איראן – מן הגדולות בעולם – עשויות למשוך השקעות רחבות היקף ומיזמי אנרגיה משותפים עם שותפות מהמפרץ.
אפילו הערכות שמרניות מצביעות על כך שנרמול הסחר בין איראן למדינות המפרץ יכול להרחיב דרמטית את המסחר האזורי. כיום היקף הסחר בין איראן למדינות המפרץ הוא כ־25 מיליארד דולר בשנה, ורובו עקיף או מתווך. בתנאים פתוחים הוא יכול להכפיל או לשלש את עצמו עם הזמן. עבור איראן זה יהיה מנוע צמיחה כלכלי רב־עוצמה. עבור מדינות המפרץ פירוש הדבר הופעתו של שוק שכני גדול המשולב במרחב המסחרי שלהן.
אם כך: דרך אחת מובילה לבידוד מתמשך, קיפאון כלכלי ועימות אינסופי עם העולם החיצון. הדרך האחרת מובילה לשילוב מחדש בכלכלה הגלובלית ולאפשרות של חיים פוליטיים וכלכליים נורמליים לאחר עשרות שנים של בידוד ודיכוי. המחאות שטלטלו את איראן בשנים האחרונות מעידות שאזרחים רבים יבחרו נכון וילחצו על המשטר.
האם שרידי המשטר יסכימו לכך? מעטים היו מהמרים על כך. אך מצד שני, מידת ההשפלה וההרס שהם ספגו – כמעט כל ההנהגה חוסלה, השמים בשליטת אויבים, הצי הושמד, והעם מתעב אותם – אינה מצב רגיל. ייתכן שתידרש עוד אלימות, כן – אך גם הצעה פומבית ורדיקלית נחוצה. אין סיבה שלא להציג אותה.
עבור ארצות הברית ובעלות בריתה, ההיגיון ברור לא פחות. חייבים לשנות את איראן – אבל רצוי שזה לא ייקח שנים. ישראל, במיוחד, אינה אמורה לרצות במלחמה ממושכת. התפיסה בארצות הברית שטראמפ נגרר אחרי נתניהו אינה מועילה לה. האכזריות של המלחמות האחרונות פגעה קשות במעמדה של ישראל לא רק באירופה אלא גם בארצות הברית – והיא זקוקה יותר מכל אחד אחר לחזור לפרדיגמה של שלום.
או אז אפשר יהיה לומר שטראמפ עשה משהו גדול באמת. כסף וכוח יש לא – אבל זה יבוא סוף סוף כבוד. הרי לזה האיש המסכן הזה משתוקק.
התרעות פיקוד העורף