כשהקצתי למשמע אחת האזעקות וראיתי את המשולש הצהוב על לוח שעוני, המשכתי לבהות כמה דקות במסרים הדחופים שהגיעו לטלפון הסלולרי.
בין אזעקה לאזעקה, בין אזהרה לאזהרה, התגנבה גם ידיעה קצרה: הממשלה אישרה את השינויים בתקציב המדינה החדש לשנת 2026־2027. נכנסתי לממ"ד וחזרתי ועיינתי בחדשות האלו, ושאלתי את עצמי: היה זה או חלמתי חלום, בפרפרזה על שירה של רחל "ואולי לא היו הדברים מעולם".
אילו חיי המדינה הזו היו רגועים, היה אפשר, אולי, לעבור על זה לסדר היום. זו לא הפעם הראשונה שממשלה מקצה כספים משמעותיים למטרות פוליטיות. הסכומים האלו אינם בבסיס התקציב, והם נעלמים בתקציב הבא או מוחלפים בנושאים אחרים.
אבל בין לבין מתנהלת פה מלחמה קשה ויקרה להפליא. זוהי מלחמת לוקסוס במידה מסוימת. חיל האוויר וטייסיו המהוללים, רבים מהם הושמצו קשות ערב המלחמה, מרחיקים אותה ככל הניתן משטח המדינה ומצליפים קשות באויב האיראני ובחיזבאללה. על כך צריך לשוב ולהודות להם ולאומץ ליבם ולנחישותם.
מדיניות מפלה
אזרחי ישראל אינם פראיירים. ממש לא. הם מוכנים, כפי שמגלים סקרים שונים, לשאת בעול בידיעה שהמלחמה נגד איראן, ובמידה מסוימת גם נגד חיזבאללה, נותנת לנו זמן יקר ומבטיחה שקט לכמה שנים. בשבילנו כמה שנים זה הרבה. מאוד. אין לי ציפיות יותר גדולות. אולם אזרחינו גם יודעים כי יש מחיר למלחמות וכי העלות בסוף תגיע ותיפול על כתפינו. לא רק שלנו, אלא גם של ילדינו ונכדינו. בסדר. הבנו. כך היה במלחמות העבר.
אבל, אבל גדול, אני בספק אם אזרחי ישראל מוכנים לוותר על שירותי חינוך טובים יותר, על רווחה, על תחבורה, על תרבות וספורט אפילו, כדי שמערכות החינוך החרדיות, שמעודדות השתמטות משירות צבאי, יתמלאו במשאבים האלה.
מאחר שהמלחמה מתנהלת כמעט רק באוויר, נחסך מהציבור החרדי הגדול הוויכוח על שירות בצה"ל. אולי בהזדמנות זו היה גם קל לוותר על חוק ההשתמטות. אילו היום היו מתנהלים קרבות קרקעיים, הדרישה מהחרדים להתגייס הייתה מתחזקת ביתר עוז.
זוהי דרישה מוצדקת, אשר אני מקווה שתיכפה עתה. אין מקום לסבלנות. מדינת ישראל זקוקה לאלפי לוחמים, ולא יעלה על הדעת כי שוב יידרשו גדודים וחטיבות של חיילי מילואים למלא את החסר. לחסרונם בשוק העבודה משמעות כלכלית מפליגה.
הממשלה נהנית במלחמה זו מהסכמה לאומית רחבה, ואולי משום כך היא שוגה באשליות. הציבור לא מקבל ולא יקבל בשום אופן מהלכים מן הסוג הזה. הם בדיוק מחדדים את הפער בחברה הישראלית בין מי שנושא בנטל לבין מי שאינו נושא בנטל. החלטת הממשלה מגבה את מי שסבורים כי אפשר גם וגם. גם לא לשרת וגם לא להשתתף בעול הכלכלי שהמלחמה הזו מטילה על הציבור כולו.
ראש הממשלה יודע שקשה מאוד לקנות הסכמה לאומית בישראל. הציבור הוא חשדן, ובצדק. אולם בשאגת הארי התקבץ ציבור גדול, קרוב ל־80% על פי סקרים מסוימים, שתומך במלחמה. וכן, אפילו לרגע מוכן להתעלם מהספקות לגבי המלחמה וסיבותיה.
הציבור הזה, כך אני מאמין, לא יהיה מוכן לקבל מדיניות מפלה, תרתי משמע, בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, אשר מוציאה מן הכלל מאות אלפי ישראלים וישראליות שחיים פה במדינת ישראל.
בתוך ענני העשן והאבק באיראן, בלבנון, ואפילו בישראל, אפשר להסתיר לזמן קצר החלטות כאלו. לכשיתפוגג העשן, כך קורה תמיד, תישאר לדיראון עולם ההחלטה לפגוע בחייהם של מיליוני ישראלים כדי לצ'פר קבוצה, אומנם גדולה יחסית – אבל באופן לא מוצדק - רק כדי שתמשיך לתמוך פוליטית בממשלה. כן, כך בונים חומה בתוך החברה הישראלית.
התרעות פיקוד העורף