"כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". ימים של מלחמה הם ימים שבהם אומה שלמה מבקשת יציבות. המנהיגות נדרשת להכריע, המערכת הביטחונית פועלת מסביב לשעון, והציבור מצפה שמוסדות המדינה יעמדו במקומם. אך יש רגעים שבהם דווקא מתוך המערכת עצמה מתערער הסדר החוקתי. לא על ידי אויב מבחוץ, אלא על ידי פרשנות מבפנים. יש רגעים במשטר דמוקרטי שבהם הסדר החוקתי מתערער לא בגלל חוק חדש, אלא בגלל פירוש חדש.
לא מדובר רק במחלוקת משפטית. מדובר במהלך שמערער עקרון יסוד בדמוקרטיה: הפרדת הרשויות. ואם נשתמש בביטוי שאולי נשמע חריף אך מתאר היטב את המצב – זהו מהלך של סוכנת כאוס חוקתי. נתחיל את מסענו מן האבסורד הבסיסי. עו"ד בהרב מיארה איננה עותר ציבורי. היא גם איננה ארגון אופוזיציוני. תפקידה פשוט: לייעץ לממשלה ולייצג אותה בבית המשפט. או כפי שהורה לנו מושכלות יסוד, כבוד השופט אהרן ברק בשבתו כנשיא בית המשפט העליון: "היועץ המשפטי לממשלה אינו 'אופוזיציה' לממשלה. תפקידו לסייע לממשלה להגשים את מדיניותה במסגרת הדין".
דא עקא, במקרה הזה לא התקיים אפילו דיון במליאת הממשלה שמא יש לפטר את שר המב"ל. הממשלה לא ביקשה את חוות דעתה, וממילא לא התקבלה החלטה רשמית, אלא שעו"ד בהרב מיארה החליטה על דעת עצמה פשוט להצטרף לעותרים. כך נוצר מצב משפטי חסר תקדים (שלדאבון הלב בשלוש השנים האחרונות הפך לחזון נפרץ), שמי שאמורה להגן על החלטות הממשלה, מצטרפת למי שמבקש לבטל אותן. כך מצא עצמו ראש הממשלה במצב חריג: מי שאמורה לייצג את הממשלה בבית המשפט, מצטרפת לצד המבקש לבטל את החלטותיה.
הוראות חוק יסוד "הממשלה" חדות כתער ואינן מותירות מקום לספק. הסמכות למנות שרים ולפטרם מסורה באופן בלעדי לראש הרשות המבצעת, קרי, ראש הממשלה המכהן, שנבחר בקולות הריבון על ידי נציגיו בכנסת. כך קבע המחוקק. כך נבנה המשטר הפרלמנטרי בישראל. כך פועלת הרשות המבצעת בכל מדינה דמוקרטית מערבית. זהו ביטוי קלאסי לעקרון הפרדת הרשויות: הממשלה מרכיבה את עצמה, הכנסת מפקחת עליה, ובית המשפט בוחן את חוקיות פעולותיה. ומה שנהיר לכל אזרח במדינת ישראל, נהיר גם ליועמ"שית. קרי, תגובתה הדורשת להורות על פיטורי שר המב"ל חותרת תחת יסודות הפרדת הרשויות, והיא מקודקוד ועד עקב מהלך פוליטי אופוזיציוני שמטרתו אחת, זריעת כאוס בתפקוד הממשלה, על אף המלחמה.
ועל כן היא נאלצה להתפתל, להתחכם ולהתפלפל משל הייתה אברך בבית המדרש היהודי, והגישה לבג"ץ תגובה שאין בה ולו תקדים משפטי מקומי או עולמי אחד שעליו הצביעה, שבו פקיד ממונה, בכיר ככל שיהיה, יכול בהבל פה לפטר נבחר ציבור שלא הוגש נגדו כתב אישום, רק כי המדיניות שלשמה הוא נבחר ושאותה הוא מקדם לא מוצאת חן בעיניו של אותו פקיד במקרה הטוב, ומנוגדת לעמדה הפוליטית שבה הוא אוחז במקרה הפחות טוב (ושיהיה ברור, זה המקרה שלפנינו).
כהרגלה בחול כך גם הפעם: כדי להצדיק את התערבותה הבוטה בתפקוד הממשלה, הגישה בהרב מיארה לבג"ץ תגובה ארוכה כאורך הגלות (450 עמודים כולל נספחים), שבה היא עשתה שימוש באין־ספור ביטויים כלליים שלא אומרים דבר, אבל יכולים להישמע טוב.
לשיטתה הקלוקלת, חרף מילותיו הברורות של חוק היסוד המעניקות לראש הממשלה שיקול דעת רחב, הן מתבטלות אל מול "עקרונות היסוד של המשטר הציבורי". היא קבעה שהמשך כהונתו של שר המב"ל פוגעת "בעקרונות המשטריים הגרעיניים ובזכויות אדם" והקטינה לעשות עת קבעה כי החובה המוטלת על ראש הממשלה לפטר נובעת "מהמאפיינים הדמוקרטיים של המדינה ופגיעה בערכי היסוד החוקתיים".
לקרוא ולא להאמין. בלי כל מקור סמכות חוקית, מבקשת בהרב מיארה כי בית המשפט העליון יעניק לה את הסמכות לפטר שרים, על בסיס עקרונות כלליים ולא ברורים. כך בדיוק פועלת סוכנות כאוס ולא יועצת משפטית לממשלה, שכפי שהורה הלכה אהרן ברק, תפקידה הוא "לסייע לממשלה".
האבסורד איננו מסתיים כאן. העותרים במקרה הזה אינם אזרחים אקראיים שנפגעו מהחלטה מנהלית. מדובר בקבוצה מוכרת היטב במסדרונות בית המשפט העליון – עסקינן בגופים ופעילים שהפכו בשנים האחרונות לעותרים סדרתיים נגד הממשלה הנוכחית מאז הקמתה, המבקשים להביא לפירוקה שלא באמצעות הצבעה בקלפי.
לצד אותם עותרים קבועים מצטרפת לפתע גם בהרב מיארה עצמה. זוהי סיטואציה כמעט בלתי נתפסת: העותרים מבקשים מבית המשפט להתערב בהחלטות הממשלה, והגורם שאמור לייצג את הממשלה בבית המשפט מצטרף אליהם. ואת כל הכאוס הזה מטילה עלינו בהרב מיארה בזמן שמדינת ישראל מצויה במלחמה. ברגעי משבר היה מצופה ממוסדות המדינה לנהוג בזהירות יתרה. לא להחריף מתחים. לא לערער את היציבות השלטונית, ולבטח לא ליצור משבר חוקתי נוסף, ועל אחת כמה וכמה שלא להפוך מחלוקת פוליטית אישית לעימות חוקתי.
את התקדים העולמי הזה, שבו גורם משפטי שאינו נבחר ציבור מבקש להביא לפיטורי שר באמצעות עתירה לבג"ץ, מבקשת בהרב מיארה להפעיל כבר עתה ובזמן מלחמה. השר שבפיטוריו היא חפצה כמוצאת שלל רב איננו חבר כנסת מן השורה. הוא חבר בקבינט המלחמה, חלק ממערכת קבלת ההחלטות הביטחונית.
חז"ל במסכת אבות כבר הזהירו: "הוו מתונים בדין". בצקלונה של בהרב מיארה כוח אדיר ממדים. המשפט מעניק כוח עצום, אך גם כוח שמחייב ריסון. כאשר הייעוץ המשפטי הופך לגורם שמבקש לשנות את הרכב הממשלה, הוא חדל להיות ייעוץ, והופך למנגנון שמערער את האיזון בין הרשויות.
הוויכוח איננו על שר זה או אחר ולא על עמדה פוליטית מסוימת. הוא על שאלה אחת: מי קובע את הרכב הממשלה במדינת ישראל: הציבור באמצעות נבחריו או מערכת משפטית שאיננה נבחרת. כי אם די בעמדתו של פקיד כדי להביא לפיטורי שר, הסמכות כבר איננה במקום שבו קבע אותה המחוקק. ובדמוקרטיה, כאשר הסמכות נודדת ממקומה – היציבות נודדת יחד איתה. שלמה המלך כתב בספר משלי: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ". המשפט נועד לייצב את הארץ, לא לערער אותה.
לסיום אני מבקש לחזק את ידיהם של אנשי ונשות כוחות הביטחון באוויר, בים וביבשה, הפועלים בימים אלו ממש למען נצח ישראל ושרשרת הדורות של העם היהודי, ומקיימים את נבואתו של הנביא עובדיה, שניבא בתקופת בית ראשון לפני יותר מ־2,500 שנים: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד".
התרעות פיקוד העורף