גם אם נניח את הנוהג שמפקד בצה"ל נמצא תמיד בראש הכוח, בצה"ל של המאה ה־21, מפקד חיל האוויר הוא הרבה יותר מטייס מיומן. הוא אדריכל המערכה והמוח שמאחורי ניהול המערכה הרב־זירתית, והוא הציר המרכזי שבין הדרג המבצעי לדרג האסטרטגי.
כשהאלוף בר סוגר את החופה מעל ראשו בדרך לטהרן, הוא מפסיק להיות מפקד חיל האוויר, הגוף החיוני ביותר לביטחון ישראל, והופך להיות "מס' 2" או "מוביל מבנה". באותן שעות קריטיות התפקיד עובר לסגנו ולמי שאמור להחליף אותו בעתיד.
מנהיגות אמת נבחנת ביכולת לקבל החלטות קשות מעמדת הפיקוח והניהול, ולא בחיפוש אחר תהילת קרב שעלולה לסכן את חייו של מפקד חיל האוויר. תקלה טכנית, כמו פגיעת ציפור, או תקלה במערכת הדלק, הייתה עלולה להביא לכך שהאלוף תומר בר היה מוצא את עצמו צונח לאדמת איראן.
נפילה בשבי של מפקד חיל האוויר הישראלי היא הישג תודעתי ואסטרטגי עבור האיראנים. זהו "נכס" שמשנה את תמונת הקרב, כזה שיכול לכופף את ידה של ישראל במו"מ מדיני ולשתק את כושר ההרתעה שלה לשנים רבות. מפקד חיל האוויר שותף לסודותיה הכמוסים ביותר של המדינה כמו תוכניות אופרטיביות, יכולות טכנולוגיות מסווגות ושיתופי פעולה בינלאומיים.
בעת שהמדינה צריכה לנהל מלחמה כוללת, צה"ל וזרועות הביטחון יעסקו במקרה כזה במבצע חילוץ, או בניהול משבר שעלול להיות הגדול בתולדות המדינה. יש הבדל בין אומץ אישי לבין אחריות פיקודית. טייס בטייסת קרב צריך להיות אמיץ ומוכן להקריב את חייו. מפקד החיל צריך להיות אחראי מספיק כדי להבין שמקומו בבור בקריה, מול מסכי השליטה, שם הוא רואה את התמונה המלאה.
מפקד חייב לדעת שסמכותו נובעת מיכולתו להוביל מערכת, ולא מהצורך להוכיח שהוא עדיין מסוגל לבצע את עבודתם של הכפופים לו. ההחלטה של מפקד לטוס למשימה כזו היא אגו שגובר על שכל ישר. ההיסטוריה של חיל האוויר ידעה מפקדים שטסו, אך מעולם לא בנסיבות ובסיכונים אסטרטגיים כאלה.
על הדרג המדיני היה להטיל וטו מוחלט על סיכון כזה. המשימה של תומר בר היא להחזיר את טייסיו הביתה בשלום מתוך מוצב השליטה, ולא להפוך לנטל על המערכת שאותה הוא אמור להוביל. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה הימור על עתידה.
ענישה פוליטית
כאשר שר מחליט שפסק דין הוא בגדר המלצה בלבד, הוא משדר לכל קצין במשטרה מסר ברור: אל תפעלו לפי החוק, אם הוא מתנגש עם רצונו הפוליטי של שר שמאשר את קידומם של קצינים בכירים. אין מחלוקת על כך שהחוק ופסיקות בג"ץ לאורך השנים הבהירו שוב ושוב כי לשר יש סמכות לקבוע מדיניות, אך אין לו סמכות להתערב במינויים פרטניים באופן שרירותי, ובוודאי שאין לו סמכות להתעלם מצו שיפוטי.
הטענה של לשכת השר היא ש"הציבור בחר בו כדי למשול". אך בדמוקרטיה, משילות מוגבלת על ידי החוק. כאשר השר מסרב לחתום על קידום כפי שהורה לו בג"ץ, זהו מצב של אנרכיה שלטונית, שבו האיש האמון על אכיפת החוק הוא הראשון להפר אותו ברגל גסה.
בקשתה של רפ"ק סבן להפעיל את פקודת ביזיון בית המשפט נגד השר, היא צעד קיצוני, אך הכרחי במציאות שנוצרה. הפקודה נועדה בדיוק למקרים כאלה, זהו כלי כפייה שמטרתו לאלץ אדם לציית לצו שיפוטי.
כאן עולה שאלת החסינות. חברי כנסת ושרים נהנים מחסינות מהותית ודיונית, אך חשוב להבין שחסינות אינה רישיון להפרת חוק מתמשכת, ובית המשפט יכול להטיל קנסות אישיים כבדים על השר. בית המשפט יכול לקבוע כי בהיעדר חתימת השר, הקידום ייכנס לתוקף מכוח הפסיקה עצמה. זוהי "חתימה חלופית" משפטית, שמותירה את השר חסר אונים מול המערכת שביקש לכופף.
על בית המשפט לפעול בנחישות חסרת פשרות. לא מדובר רק בדרגה של רפ"ק סבן, אלא בשאלה אם מדינת ישראל עדיין מתנהלת לפי ספר החוקים, או לפי גחמותיו של שר הרואה בעצמו מחוקק, שופט ומוציא לפועל. הגיעה השעה שבית המשפט יבהיר לשר בן גביר שחסינות היא מגן למילוי תפקידו, לא חרב שבאמצעותה ניתן לערוף את ראשו של שלטון החוק.
אטימות לב
כשבוחנים את מעלליה של גולן, מגלים דפוס בלתי נסבל. מדובר בשרה שחייבת לתת לציבור תשובות לא רק על בזבוז כספי ציבור בטיסה ראוותנית לארה"ב, אלא גם על הפקרה של תחום אחריותה. יש לחקור לעומק את "תרבות הג'ובים" שהשרישה בלשכתה.
חמישה עוזרים בטיסה אחת הם לא "צוות עבודה", הם דיבידנד פוליטי, שמשולם על ידי משלם המיסים. גולן אמורה לתת את הדין על הפיכת המשרד לקידום מעמד האישה למשרד לקידום מקורביה. בעבר כבר עלו תהיות לגבי מינויים תמוהים במשרדה והתנהלות כוחנית.
הנאום המתוכנן שלה בעצרת האו"ם הוא פארסה. איזו בשורה יכולה להביא שרה שנטשה את מי שזקוקים לה בעת מלחמה. המסר היחיד שגולן מעבירה לעולם הוא שישראל מונהגת על ידי חבורת נהנתנים שאיבדו כל רסן. קהות החושים הזו היא לא רק פגם באישיותה, היא שיטת עבודה.
לאן נעלמה הבושה, ולאן נעלמה הלוחמת מהשכונות שהיא גרסה וולגרית ומנותקת מהמציאות של מרי אנטואנט מודרנית, שמנהלת אורח חיים ראוותני ובזבזני על חשבון הקופה הציבורית.
זכות קדימה
בתקופה שבה ניהלתי את חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, מנהלי הערוצים ומנהלי החדשות עודכנו בקביעות על אירועים ביטחונים צפויים כדי לאפשר להם להיערך לסיקור עיתונאי הולם.
התרעות פיקוד העורף