כל התנהל כסדרו בשעתיים ו־40 דקות הראשונות של טקס חלוקת פרסי טוני ב־2018, עד שרוברט דה נירו עלה לבמה. מוביל עם פלג גופו העליון כשהתזמורת מלווה את מסעו הקצר לדוכן, רכן דה נירו אל המיקרופון ושילב את כפות ידיו. "אני הולך לומר דבר אחד בלבד", אמר, "Fuck Trump". לסתות נשמטו בקהל, ושריקות תמיכה נשמעו כאשר דה נירו הרים את אגרופיו מעל ראשו, כפי שעשה כמתאגרף ג'ייק למוטה ב"שור הזועם". "לא עוד לעזאזל טראמפ", הוא המשיך, נראה עליו שהוא מתענג על הרגע, "שיזדיין טראמפ".
זה היה באמצע הקדנציה הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא, ודה נירו היה תיבת התהודה של כל המתוסכלים האילמים שטרם מצאו את קולם באמריקה שטראמפ התחיל לבחוש בה ולהמאיס אותה על אזרחיה. הדמוקרטים בחרו במה שהם עושים בדרך כלל בזמנים כאלה: שתיקת כבשים. סלידתו של דה נירו מהטייקון הנוכל שיהיה נשיא מתועדת מ־2012 בערך, שלוש שנים לפני שטראמפ ירד במדרגות של "טראמפ טאואר" במנהטן והכריז על מועמדותו. דה נירו מתעב את טראמפ מהימים שבהם התעלל בדיירי הבניינים שלו ואסר את כניסתם של שחורים ויהודים. הוא מעולם לא הסתיר את שנאתו היוקדת.
יש בריחה מסיבית של מופעים שהיו מתוכננים השנה ב"קנדי סנטר". משפחת קנדי הענפה - בעיקר הנכד ג'ק שלוסברג, בנה של קרוליין קנדי - מנהלת את ההגירה. חברים בכירים במועצת המנהלים התפטרו; הביטולים נערמים; אם רצה טראמפ - המחשיב עצמו צייד כישרונות מאז הקדנציה הטלוויזיונית שלו ב"The Apprentice" - לנהל את "קנדי סנטר", הוא יכול לבחור בין קיד רוק לסילבסטר סטאלון. בחודש שעבר ביטל המלחין פיליפ גלאס את הסימפוניה מס' 15 "לינקולן" שהייתה מיועדת לסנטר, והיא עלתה בשבוע שעבר בקארנגי הול בניו יורק. הקריין היה דה
בשגרה, דה נירו הוא הספינקס מטרייבקה. הוא איש של מילים מעטות. כאשר פונים אליו, הוא פוטר את הצובאים עליו בתנועת יד מיומנת. לא, תודה, אומרת שפת הגוף שלו, ודיר באלקום. הוא מתבטא במשפטים קצרים שמתסכלים את מראייניו. הוא ידוע כמי שקם ועזב ריאיון באמצע כאשר שאלה הרגיזה אותו בשל סתמיותה או חוצפתה. אבל בשנתיים האחרונות קרו לו שני דברים: הוא מעניק ראיונות ארוכים חובקי קריירה לעיתונים שהוא בוחר בקפידה; והוא מייחד את המילים המעטות לטראמפ. ביניהן: "כלב", "חזיר", "רמאי", "אומן בולשיט", "אידיוט", "אסון לאומי", "חרפה", "בושה", "טיפש" ו"בוזו". דה נירו משתמש במונחים שהיית מצפה למצוא בסרט של מרטין סקורסזה.
בחירתו לקלל במקום לפרוש משנה סדורה המסבירה את התנגדותו לנשיא, מגבילה את האפקטיביות שלו. גם מי שחשים כמוהו והיו רוצים להגלות את טראמפ לאי בודד עם סניף של מקדונלד'ס, מצפים שדה נירו יסביר את עצמו במשפטים ארוכים יותר. האמת היא שדה נירו אינו אינטלקט זוהר. הרטוריקה שלו ישירה אך כבולה לעולם הדימויים שהוא מכיר. הוא אינו מנפק נאומי תוכחה מרגשים. ההתגוששות שלו עם טראמפ היא של שני ילידי ניו יורק, שבנו את עצמם, שנושאים את הדנ"א המסוים של הרבעים שבהם נולדו.
לעת זקנה, ארשת הפנים של דה נירו עגמומית עד טרמינלית. הוא מחייך עם העיניים ושפתיו משתרבבות בהבעה ניאנדרטלית למדי. הוא אינו מנהיג טבעי, והרטוריקה השטוחה שלו לא תגרום לכם לצאת לרחובות. יש אפקט מוגבל לקללות כלפי מנהיגים מתסכלים. לא היינו עוצרים את היטלר אילו היינו קוראים לו מניאק. "פאק טראמפ" היא אמירה ברורה, אבל בפעם העשירית היא מאבדת מכוחה. כמובן שפאק טראמפ, אבל מה עכשיו? אם יש שבט הוליוודי, וחשוב להדגיש שהוא מפוצל פוליטית ולא הצליח לנסח עמדה אחידה על דבר, דה נירו הוא זקן השבט. אפילו עמיתים בכירים כמרטין סקורסזה ואל פצ'ינו לא הצטרפו אליו במאבקו הצודק. זה צורם, אבל הקרב המילולי בינו ובין טראמפ מתנהל באותה רמת תחביר ואוצר מילים. דה נירו אמר על טראמפ כל מה שאפשר לומר עליו בשפת רחוב. אלה אינם טיעונים משכנעים אלא סוג של נהמת לב. זה לא אפקטיבי.
ב־25 באוקטובר 2025 יירטו אנשי הביטחון של דה נירו חבילה חשודה שהייתה ממוענת אליו. בחבילה היה חומר נפץ. חבילות דומות נשלחו לדמוקרטים בכירים ולמבקרים קולניים של הנשיא.
"עשיתי אימוני כושר בביתי", אמר דה נירו, "התקשרו אליי מהמשרד וסיפרו לי על הפצצה. יש יותר מדי אנשים מטורפים", אמר מי ששיחק ב"נהג מונית" וב"פסגת הפחד". "מצב האומה ירוד ועומד בראשה אדם שהוא דוגמה קיצונית להתנהגות רעה. אני מחכה להתעורר מהחלום הרע הזה".
הפצצה הייתה הקולב שעליו תלו ריאיון איתו ב"ניו יורקר". "הוא מוציא לגנגסטרים שם רע", אמר דה נירו. "גנגסטר ייתן לך מילה של כבוד ויעמוד מאחוריה. משהו לא בסדר אצלו נפשית. הוא חושב כמו גנגסטר. כל הדברים האיומים שהוא אומר על אנשים, שהם לוזרים, הוא בעצם אומר על עצמו. אני לא יודע מה הוריו עשו לו, אינני יודע כיצד התנהגו אליו, אבל את היחס שקיבל הוא משליך על אחרים".
פעם אחת בלבד נפגשו טראמפ ודה נירו. זה היה במשחק בייסבול: "הייתי שם עם כמה מילדיי. הוא בא לתא שבו ישבנו, אמר הלו ולחצנו ידיים. אף פעם לא רציתי לפגוש אותו. מה שמדהים אותי, שאנשים קונים את הזבל שהוא מוכר. אנשים שאמורים להיות נאמנים לאמריקה ולא לטראמפ".
דה נירו הוא האיש האחרון שהיית מצפה ממנו להרים את הדגל ולהסתער איתו על ראש ההר תחת אש. הוא לא אייש את השורות הקדמיות של המחאה. כשאינו שחקן או מפיק, הוא איש עסקים המושקע בעסקי אירוח. הוא שותף בכמה מסעדות נחשבות, כמו רשת "נובו" ואחרות. יש לו מלונות. הוא ממשיך לחיות בטרייבקה, השכונה שהוא העלה על המפה. אבל הוא מעבר לשיאו. בחירות הליהוק שלו גרועות. בשנים האחרונות הוא שיחק בסרטים שרבים מדי מהם גרעו משיעור קומתו כשחקן. הוא מעדיף כסף על אתגר. לכן זה מוזר שבשעה שעמיתיו למקצוע ממלאים ברובם את פיהם מים ומשתדלים לא לטלטל את הסירה, דווקא דה נירו מוביל את המערכה הציבורית נגד טראמפ.
בסוף פברואר התראיין דה נירו בתוכנית "האנשים הטובים" עם ניקול וויליאמס. הוא הגיע לריאיון טעון רגשית ומתוסכל כהוגן. הוא קפץ מיד ללב העניין. "הוא אידיוט", אמר ולא היה צריך לשאול על מי הוא מדבר, "אנחנו חייבים להיפטר ממנו. הוא יהרוס את אמריקה". באירוע שנקרא "מצב הביצה", שהיה תגובה לנאום מצב האומה המרתוני והלא קוהרנטי של טראמפ, לא הצליח דה נירו לכבוש את תסכולו. הוא תיאר את טראמפ כ"כושל ומיואש", וכאשר אמר שהוא "מרגיש נבגד על ידי ארצו", הוא התייפח. עיניו מלאו דמעות, סנטרו רעד והוא ניסה שלא להתפרק מצער. זה היה רגע שבו הבינו מבקריו הגדולים ביותר כי דה נירו אינו משחק תפקיד. שנשיאותו של טראמפ מרסקת אותו.
טראמפ לא נשאר חייב. למחרת העלה פוסט ברשת החברתית שלו Truth Social. טראמפ כתב שצריך לגרש את דה נירו מאמריקה עם חברות בית הנבחרים רשידה טליב ואילהן עומר, שהפריעו לו במהלך נאום מצב האומה. "צריך לשים אותן על אונייה", כתב טראמפ, "עם רוברט דה נירו, גם הוא חולה ומופרע ועם איי־קיו נמוך במיוחד, שאין לו מושג מה הוא אומר ועושה, שחלק ממעשיו הם פשעים חמורים. כשראיתי אותו פורץ בבכי כמו ילד, הבנתי שהוא כנראה חולה יותר מרוזי אודונל המשוגעת, שברחה לאירלנד ומנסה למצוא דרך לחזור לאמריקה הנפלאה".
דה נירו מאמין שעם סיום הקדנציה השנייה שלו כנשיא, יתעלם טראמפ מהחוקה שקובעת כי נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות, וינסה להישאר בבית הלבן.
"הוא אף פעם לא יעזוב", הוא אומר, "אנחנו ניאלץ להוציא אותו. הוא מאיים כי ילאים את הבחירות. אבל הוא לא מתבדח. ראינו למה הוא מסוגל. בואו לא נשלה את עצמנו. הוא לא יפרוש. זאת תהיה המשימה שלנו. אנחנו חייבים להתארגן ולהיות מוכנים לבחירות אמצע הקדנציה ולהבטיח כי הן יהיו דמוקרטיות. כמו במלחמת וייטנאם, עלינו לצאת לרחובות ולהפגין. את כל הדברים הטובים שאמריקה סימלה פעם, הוא הורס. אני רוצה את המדינה שלי חזרה. יש הרבה אנשים שמרגישים כמוני, שיודעים את ההבדל בין טוב ורע, שחשים אמפתיה, נדיבות, שרוצים לאחד את אמריקה ולא לפורר אותה. אנחנו חייבים להציל".
בנחישות ובמסירות שלו לקרב על נפשה של אמריקה, נשאר דה נירו לבד. לעיתים נשמע מלמול רפה מצידו של מישהו כמו ג'ורג' קלוני, מישהו אחר צועק "הידד, בובי!", אבל המחיר גבוה ומסוכן מדי להקמת חזית משותפת. טראמפ משלים את שליטתו בגופי התקשורת הגדולים, ברשתות החשובות ובאולפני הקולנוע. ג'ף בזוס פוצע את ה"וושינגטון פוסט" אנושות ומבריח את העורכים והעיתונאים הטובים. בארי ווייס טובחת במחלקת החדשות המיתולוגית של CBS. מעמדו של דה נירו הוא כזה שאין לו מה להפסיד. הוא בסוף הקריירה שלו ולא בתחילתה. תפקיד כזה או אחר לא מעלה ולא מוריד. הוא מסודר כלכלית, וכמו שחקנים אחרים, הוא אמר כבר שבלית ברירה יעזוב את אמריקה.
בנאום שנשא בטקס סיום של בוגרי אוניברסיטת בראון, השווה דה נירו בין אמריקה של פעם לאמריקה של טראמפ. "כאשר התחלתם את הלימודים", אמר, "אמריקה הייתה דרמה מעודדת ומלאת השראה. אתם עוזבים את האוניברסיטה לתוך קומדיה טרגית ואווילית. ההמלצה שלי היא לנעול את השערים ולהישאר כאן".
בשיחה עם ה"גארדיאן" אמר: "כפי שאני מבין את ההיסטוריה, כולם צחקו מהיטלר. כולם נראו מצחיקים. היטלר נראה מצחיק. מוסוליני נראה מצחיק, גם דיקטטורים אחרים".
פרנק ברוני, שהיה מבקר המסעדות של ה"ניו יורק טיימס" והיום הוא פובליציסט, גורס שכעס הוא לא אסטרטגיה ומי שמקלל מפיל את עצמו למלכודת: "כאשר אתה משיב בקללה על קללה, ועל התקף עצבים בהתקף עצבים, אינך מתנגד לטראמפ, אתה מהדהד אותו. אינך גורע ממנו אלא משפיל את עצמך. מצביעים רבים אינם שומעים את הטיעונים התקפים שלך, שקל להזדהות איתם, אלא את ההמולה הקולנית שאתה מקים".
דה נירו לעומתו חושב ש"הדמוקרטים חייבים להיות יותר אגרסיביים. חייבים להשמיע צעקה גדולה. אינך יכול להיות ג'נטלמן. אתה יכול להיות מנומס עד נקודה מסוימת שאחריה עליך לדחוף בחזרה. באש צריך להילחם באש. אתה יכול לעשות את זה בצורה נעימה אבל עליך להיות קשוח בקרב הזה".
בעיקר מקוממת את דה נירו מדיניות ההגירה של טראמפ, שאותה הוא מכנה שבטית. בכירי השבט הלבן בונים סביבם חומה גדולה ושואפים לגרש את הזרים המקלקלים להם את הנוף: "רופרט מרדוק הוא אזרח אמריקאי עכשיו. כל עסקי התקשורת שלו, כולל פוקס, הם אנטי־אמריקאיים. זאת המורשת שלו. הוא ציני, לא מוסרי, ופטר עצמו מכל אחריות. הוא הגיע לאמריקה כמהגר ותראו מה הוא חולל. אי אפשר להצדיק את פוקס כשופר שלטוני. זה שגוי ומבחיל".
התרעות פיקוד העורף