אלא שמתחת לפני השטח מתנהלת דינמיקה הפוכה: למרות החרם שהטילה אנקרה על ישראל והטענות כי מעורבותה בייצור פצצות בארה"ב מסכנת את ביטחונה הלאומי, ישראל צפויה לקבל במסגרת עסקת רכש אמריקאית, בהיקף של 660 מיליון דולר, יותר מ־20 אלף פצצות – שחלקן מיוצרות דווקא על ידי חברת בת של התאגיד הביטחוני הטורקי Repkon. וכך, בעוד ארה"ב וישראל ממשיכות לתקוף מטרות בעומק איראן, טורקיה מוצאת עצמה – כמעט בעל כורחה – בלב משבר אזורי ההולך ומתרחב.
עבור אנקרה, התרחבות המלחמה נגד איראן והיחלשותה הן חרב פיפיות. בטווח הקצר, פגיעה ביכולותיה של טהרן מחזקת את משקלה האזורי של טורקיה כמדינה הלא־ערבית החזקה במזרח התיכון. מצב כזה מאפשר לה להעמיק את אחיזתה בצפון סוריה ובעיראק, תוך דחיקת השפעת טהרן מבגדד ומדמשק, ולנצל את השינוי במפת האנרגיה של מרכז אסיה לטובתה. שינוי זה עשוי לחזק את מעמדה של טורקיה כמסדרון סחר ולוגיסטיקה (Hub) מרכזי להעברת נפט וגז מהים הכספי לאירופה, ואף להרחיב את השפעתה הפוליטית והתרבותית במסגרת חזון "העולם הטורקי".
אלא שבטווח הארוך יותר, היחלשות איראן עלולה להפוך לאיום אסטרטגי עבור אנקרה. ואקום שלטוני בטהרן עלול להחיות את השאיפות הלאומיות הכורדיות, במיוחד באמצעות ארגון ה־PJAK – שלוחת ה־PKK באיראן – ואף להוביל להיווצרות אוטונומיה כורדית דה־פקטו בצפון המדינה. תרחיש כזה עלול ליצור רצף טריטוריאלי כורדי מאיראן דרך עיראק וסוריה ועד הים התיכון – תרחיש שטורקיה רואה בו איום ישיר על ביטחונה הלאומי.
מעבר לכך, קריסה כלכלית, כאוס פוליטי או מלחמת אזרחים באיראן עלולים להתפשט במהירות לכל רחבי האזור: לפגוע בשרשראות האספקה ובנתיבי האנרגיה, לערער את יציבותן של מדינות המפרץ ושל טורקיה, ואף להצית גל הגירה המוני של מיליוני פליטים איראנים. עבור אנקרה, שכבר מתמודדת עם השלכות משבר הפליטים הסורי ועם זיכרון מר משיתוף הפעולה האמריקאי עם שלוחות ה־PKK בסוריה, שהוביל למתחים עמוקים עם בעלות בריתה בנאט"ו – מדובר באיום אסטרטגי של ממש על יציבותה החברתית, הכלכלית והביטחונית.
בתוך כך, טורקיה מתנגדת נחרצות לכל ניסיון לכפות שינוי משטר באיראן, ורואה במערכה הצבאית נגדה חלק מניסיון ישראלי – בחסות וושינגטון – לעצב מחדש את המזה"ת. לא במקרה ארדואן מאמץ עמדה דואלית, נייטרלית וזהירה, המשלבת גינוי פומבי ל"תוקפנות הישראלית" לצד הימנעות ממעורבות צבאית ישירה. מדובר ב"משחק כפול" מחושב: מחד, הוא מבקש לרצות את בסיס התמיכה המוסלמי שלו ולחזק את תדמיתו כמגן העולם המוסלמי; מאידך, הוא נמנע מצעדים העלולים לסכן את יחסיה של טורקיה עם המערב.
מבחינת אנקרה, העימות עם איראן – המאיץ שינוי עמוק במאזן הכוחות האזורי – משרת גם אינטרסים אסטרטגיים ברורים. טורקיה מעוניינת לראות את איראן נחלשת, אך לא קורסת: היא אינה רוצה מדינה כושלת בגבולה המזרחי, האצה של תוכנית הגרעין האיראנית או הקמת ממשלה פרו־מערבית שתשנה את מפת היחסים באזור.
עמדה זו מאפשרת לה למצב את עצמה בעולם המוסלמי כמי שאינה משתפת פעולה עם ישראל וארה"ב, ובמקביל לשמר את הלגיטימציה האזורית שלה. בתוך כך, הנייטרליות היחסית מעניקה לאנקרה מרחב תמרון מדיני: היא מאפשרת לישראל לבלום את איראן, אך מבלי שתגיע למעמד אסטרטגי שיערער את מנופי ההשפעה הטורקיים באזור. בכך יכולה טורקיה להזכיר לישראל ולמערב כי אף שאינה חלק מהמלחמה, בלעדיה קשה להבטיח נתיבי אנרגיה יציבים לאירופה – קלף מיקוח משמעותי עבורה בסוגיות כמו עסקת ה־F16, הסרת סנקציות והגדלת השקעות זרות.
במקביל, אנקרה מבקשת לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, כצומת אנרגיה מרכזי וכשחקנית חיונית במסגרת נאט"ו בין אירופה לרוסיה. אלא שמדובר ב"הליכה על חבל דק": כל טעות אסטרטגית – הזדהות יתר עם אחד הצדדים, פגיעה בתשתיות אנרגיה (כמו הפגיעה האיראנית בצינור הנפט BTC המוביל נפט לישראל דרך טורקיה), או זינוק נוסף במחירי הנפט והגז – עלולה להפוך את ההזדמנות הגיאופוליטית לנטל כלכלי ופוליטי כבד.
מעבר לכך, ארדואן חושש כי חוסר יציבות אזורית, לצד התחזקות ישראלית – שתאפשר לה לעצב את המרחב האזורי בניגוד לאינטרסים הטורקיים – עלולים לצמצם את מרחב התמרון של אנקרה. מבחינתו, איראן משמשת גם כקלף מיקוח אסטרטגי מול המערב: העימות עימה אומנם חושף את מגבלות הכוח של וושינגטון באזור, אך ללא "האיום האיראני" עלול ערכה של טורקיה בעיני נאט"ו וארה"ב להישחק. תרחיש כזה עלול להעצים את האיומים מצד ישראל, יוון וקפריסין, ולצמצם עוד יותר את חופש הפעולה האסטרטגי של אנקרה.
במקביל, טורקיה מתמודדת עם לחצים כלכליים כבדים: הזינוק במחירי הנפט – במדינה המייבאת כ־70% מצורכי האנרגיה שלה – מחריף את הפיחות בלירה ומאלץ את הבנק המרכזי להשתמש ביתרות המט"ח בקצב מואץ. לפי פרסום ב"גלובס", בתוך שבוע אחד בלבד נשרפו כ־12 מיליארד דולר, כ־15% מהרזרבות. השלכות אלה כבר ניכרות בכלכלה: עלויות הייצור עולות, ההשקעות הזרות מאיטות, והלחץ על המערכת הפיננסית מתגבר.
אומנם קטאר – אחת מבעלות הברית הכלכליות המרכזיות של אנקרה – הגדילה את השקעותיה בטורקיה ל־11.4 מיליארד דולר בין ינואר לספטמבר 2025 (עלייה של כ־45% לעומת 2024), אך גם הכלכלה שלה נפגעה בעקבות המתקפות האיראניות, שאילצו אותה לצמצם את יצוא הגז והדשנים. התפתחות זו מצמצמת עוד יותר את מרחב הפעולה הכלכלי של ממשלת ארדואן, וממחישה עד כמה העימות האזורי מציב את טורקיה בפני דילמה אסטרטגית מורכבת.
בראייה אסטרטגית רחבה, טורקיה מתמרנת בין כלל השחקנים בזירה: מבקרת בחריפות את ישראל אך מאפשרת בעקיפין חימוש המשמש נגדה; מתנהלת כמדינת נאט"ו זהירה הנרתעת מהסלמה אזורית, ובמקביל שומרת על גבול יציב עם איראן – שאורכו 534 ק"מ – זה יותר מ־300 שנה. אף שהתחרות בין אנקרה לטהרן על השפעה במערב אסיה, בדרום הקווקז ובמזרח התיכון היא עמוקה, במיוחד בסוריה ובעיראק, והסוגיה הכורדית מוסיפה חשדנות הדדית – שתי המדינות ביססו לאורך השנים הרתעה הדדית יציבה לצד שיתוף פעולה כלכלי ואנרגטי משמעותי.
תחום האנרגיה היה ונותר עמוד תווך מרכזי בקשר ביניהן: גז, נפט, חשמל ותשתיות משותפות ממשיכים לקשור בין שתי הכלכלות גם בעיצומו של המשבר. למרות הסנקציות האמריקאיות והמתיחות הגיאופוליטית, היקף הסחר הבילטרלי, שעמד לפני 2018 על כ־11.47 מיליארד דולר – אומנם הצטמצם, אך עדיין הגיע בשנת 2025 לכ־4.99 מיליארד דולר.
מדיניותה של ממשלת ארדואן משלבת בין פרגמטיות גמישה לבין שיקולים אידיאולוגיים וריאליסטיים. מצד אחד, אנקרה מבקשת למצב את עצמה כמנהיגה אסלאמיסטית תקיפה מול ישראל וארה"ב; מצד שני, היא רואה בהישרדות משטר האייתוללות בטהרן גורם חיוני למניעת בידודה האזורי. עבור טורקיה, איראן היא בעת ובעונה אחת יריבה, חיץ אסטרטגי ושותפה הכרחית – גורם המסייע לה לאזן בין מוקדי כוח אזוריים מתחרים. אך ככל שהמשבר מתרחב, מרחב התמרון של אנקרה הולך ונסגר. הדינמיקה בין שתי המדינות, המשלבת תחרות מרה ושיתוף פעולה מחושב, מתקרבת לנקודת רתיחה – והאזור כולו דוהר לעבר מציאות חדשה, שבה יכולתה של אנקרה לשלוט בהתפתחויות ולהשפיע על הכיוון הולכת ונשחקת.
התרעות פיקוד העורף