28בספטמבר, 480 לפני הספירה. יום שהאיראנים, המנכסים לאחור גם את המורשת הפרסית המפוארת, אמורים להכיר היטב. כמה שעות של קרב ימי, לא רחוק מאתונה. "40 אלף מנתיניו האימפריאליים של קסרקסס מיטלטלים במעמקים ועל הגלים – המתים, הגוססים והנואשים".
באלבום היפה, החדש, של אורן נהרי ויואב לימור, "הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה", קרב סלמיס הוא כמעט הערת שוליים לקרב ההרואי במעבר תרמופילאי, הנסון מן הסתם היה חולק על הבחירה הזאת. אבל בשני הספרים, גאוגמלה זוכה לפרק משלו. "בשעות הצהריים התייצבו הצבאות זה מול זה בשדה הקרב, ערוכים ברצועה שטוחה, רחבה ומאובקת של מדבר, תחת השמש הקופחת". גם במקרה הזה, כמה שעות הספיקו. כמו הפרסים של קרקסס בסלמיס, כך הפרסים של דריווש השלישי בגאוגמלה. כמה שעות – וזה נגמר. כמה שעות – והכרעה.
ואצלנו, השעות נוקפות, ואחריהן הימים, ואחריהם השבועות. מלחמת ששת הימים היא הסטנדרט הרצוי, האידיאל המקווה, משום שזה טווח הקשב שמאפשר התרגשות, אדרנלין, בלי שספקות מתחילים לחלחל. ניצחון שאפשר להשיג בפחות משבוע הוא ניצחון שלמצביא אין צורך גדול להסביר. לא צריך לקרוא לסבלנות, ולא לנחישות, ולא לנכונות להקריב. לא צריך לחשוב על יום שאחרי, כי היום שאחרי מגיע רק זמן קצר אחרי היום שלפני.
היום שאחרי סלמיס הוא היום שבו קסרקסס כבר עושה את דרכו בחזרה הביתה. ההרפתקה הפרסית ביוון נגמרה. היום שאחרי גאוגמלה הוא היום שבו כבר ברור מי השליט החדש באסיה. שמו אלכסנדר, לא דריווש. הוא מקדוני, לא פרסי – אם כי, עם הזמן ילך וידמה לפרסים בהתנהגויות וגינונים.
תוגת השבוע השני של האמריקאים אינה דומה לזו של הישראלים. זו של האמריקאים, שרבים מהם מלכתחילה מפקפקים במלחמה, מלווה במחשבה עגמומית על עלייה צפויה במחירי הדלק, או במחשבה מדכאת על המלחמות הקודמות, שבהן הימים הפכו לשנים, עשורים. תוגתם של הישראלים מלווה במחשבה על האמריקאים. מחשבה עגמומית על סדרי העדיפויות הלקויים שלהם (מחירי הדלק?!), מחשבה מדכאת על האפשרות שיאבדו את סבלנותם מהר מהרצוי. "אני אחליט מתי המלחמה תסתיים" – דברי הנשיא דונלד טראמפ. הוא יחליט, ישראל תצטרך להשלים עם ההחלטה; או לעזור לו להחליט את ההחלטה הנכונה, שהיא ההחלטה לא להחליט מהר מדי, לא לעצור את המלחמה מהר מדי.
מלחמה ממש קצרה יכלה להיות, אם מותו של חמנאי היה כמותו של דריווש זמן קצר אחרי גאוגמלה. אם מותו היה מבשר על כניעה וחילופי שלטון. מלחמה קצרה למדי עוד יכולה להיות, אם מישהו ינהג בחמנאי הבן כפי שבסוס נהג בדריווש. האחשדרפן רצח את השליט, בתקווה לזכות באהדתו של השליט החדש. סופו היה מר: אלכסנדר לא העריך את הבגידה, והורה להרוג את בסוס. מותר לשער שטראמפ ינהג אחרת באיראני שימצא דרך לסייע לנפילתו של חמנאי הבן. טראמפ אינו אלכסנדר, גם אם אפשר לזהות אצל שניהם את אותו אינסטינקט מגלומני שהופך גברים כוחניים לשליטים קפריזיים.
כמובן, זו תהיה תוצאה טובה מאוד. איראן חלשה צבאית ומנוטרלת מיכולת גרעינית, היא איראן הרבה פחות מאיימת. כמובן, זו תהיה תוצאה קצת מאכזבת. היא תותיר את איראן כקוץ עקשני בישבנו של המזרח התיכון ושאר העולם. מדינה מוחלשת, אבל פגועה. משטר מעורער, אבל תוקפני. מנהיגות מאוימת, אבל שוחרת נקמה.
כל תוצאה שאיננה שינוי המשטר בטהרן היא תוצאה שמחייבת השגחה מתמדת. כלומר, לא סופו של סיפור – אלא המשכו של סיפור בתנאים משופרים במידת מה (כי איראן חלשה יותר), ומדורדרים במידת מה (כי איראן תהיה נחושה להתחזק). תוגת השבוע השני היא תוגת התובנה הזאת: בהחלט ייתכן שגם אם אנחנו מנצחים, ואפילו ניצחון מהדהד, זה לא ה-ניצחון – אלא סתם ניצחון. עוד ניצחון בנתיב של ניצחונות שעוד נצטרך להתאמץ כדי להבטיח אותם ולשלם תמורתם מחיר.
מומחים ויחסים
מן הסתם, יכולתם לנחש שזה המצב, אבל למה לנחש כשיש מי שטורח לשאול? 947 משיבים מילאו את הסקר. כולם מלמדים פה או שם, כולם כותבים ניירות אקדמיים, כולם מסתובבים עם תווית של מומחיות. מתוכם, שימו לב, 91 תומכים בתקיפה, או במלחמה, או במבצע, או איך שתרצו לקרוא לזה (בסקר קראו לזה "סדרה של תקיפות מהאוויר"). כלומר, פחות מ-10% מהמומחים האמריקאים תומכים במבצע. 659 אמרו עליה שהם "מתנגדים בחריפות". שזה רק קצת פחות מ-70%.
למה שיתנגדו, ועוד בחריפות? הנה כמה סיבות: יותר מ-80% מהמומחים מניחים שהמבצע יוריד את רמת הביטחון של ארה"ב. כמעט 90% מניחים שהמבצע יעלה את הסיכוי למתקפת טרור נגד ארה"ב. בערך 56% אומרים שהמבצע כנראה יעלה את הסיכוי לתפוצת נשק גרעיני. כלומר, ישיג את התוצאה ההפוכה מהמטרה הנטענת שלו. רק 22% סבורים שהמבצע מעלה את הסיכוי שאיראן תהיה דמוקרטית. 45% מהמומחים גם סבורים שהמבצע נגד איראן מעלה את הסיכוי שסין תפעל צבאית נגד טייוואן בחמש השנים הבאות.
תשאלו: אלה מומחים למזרח התיכון? התשובה: לא – אלא מומחים ליחסים בינלאומיים, שרק 11% מהם מתמקדים במזרח התיכון. תשאלו: ומבחינה פוליטית, זה סקר פחות או יותר מאוזן? גם על זה התשובה היא כמובן – לא. שיעור תומכי המפלגה הרפובליקנית מקרב כלל המשיבים, שימו לב: 3.45%. כלומר, אולי יש מהמשיבים, יותר מ-900 במספר, 20 או 30 תומכים במדיניות הנשיא דונלד טראמפ.
כל זה לא בא כדי לזלזל בתבונתם של המומחים, הפרופסורים, האקדמאים. מי יודע, אולי הם צודקים, בעצם הם בטוח צודקים. אכן, מלחמה נגד איראן מעלה את הסיכוי למתקפת טרור נגד אמריקה. על זה אפשר לומר: גם ההחלטה להצטרף למלחמת העולם השנייה העלתה את הסיכוי למתקפה של צוללות גרמניות נגד ספינות אמריקאיות. גם ההחלטה לפעול נגד סרביה העלתה את הסיכוי לפגיעה של קיצונים סרבים במטרות אמריקאיות.
למעשה, כל שימוש בכוח מעלה את הסיכוי לשימוש נגדי בכוח, כך שהשאלה טיפשית, והתשובה מובנת מאליה. המומחים צודקים בטענה שכאשר ארה"ב תוקפת, היא עלולה להיתקף. השאלה המעניינת והחשובה יותר היא אם הם צודקים גם בטענות אחרות. כמו הטענה שהסיכוי לתפוצת נשק גרעיני דווקא עלה בעקבות התקיפה.
זו שאלה מעניינת וחשובה, בעיקר לאורו של סקר אחר, של כלל הציבור האמריקאי, שבדק מהן מטרותיו העיקריות כאשר הוא חושב על מדיניות החוץ של ארה"ב. בסקר הזה, טרי מבית גאלופ, מתברר ששני הנושאים שהמומחים מתייחסים אליהם – עלייה בסיכון מטרור, עלייה בסיכון של תפוצת גרעין – הם בדיוק אותם שני נושאים שרוב האמריקאים מציבים בראש סדר הדאגות שלהם.
83% מהאמריקאים אומרים שמניעת פעולות של טרור בינלאומי היא דבר "חשוב מאוד". עוד 11% אומרים שהיא דבר "די חשוב". מטרה ראשונה בחשיבותה משלל מטרות שהוצגו בסקר. והשנייה בחשיבותה – מניעת התפוצה של נשק גרעיני ושל נשק השמדה המונית מסוג אחר. 80% רואים בזה מטרה מאוד חשובה. עוד 10% רואים בזה מטרה די חשובה.
בחשבון מצטבר, אלה שתי המטרות החשובות ביותר בעיני כלל האמריקאים, אף שגם בעיני תומכי הרפובליקנים יש מטרה חשובה יותר משתיהן – אבטחה של אספקת אנרגיה – וגם בעיני תומכי הדמוקרטים יש מטרה חשובה יותר משתיהן, ובעצם שתיים – שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים כמו נאט"ו ופעילות להורדת שיעור העוני והמחלות ברחבי העולם.
רק מעט אמריקאים סבורים שחשוב מאוד שארה"ב תפעל כדי לעזור למדינות אחרות לבנות מוסדות דמוקרטיים (34%). קידום של זכויות אדם – זו מטרה שחשיבותה מודגשת קצת יותר (55%). כך או כך, כאשר הנשיא טראמפ מבקש להסביר לאמריקאים מדוע הוא מנהל מלחמה, שינוי המשטר הלא-דמוקרטי או הקלת סבלם של האיראנים תחת התיאוקרטיה הרצחנית של האייתוללות אינם קלפי השכנוע החזקים שלו.
אם האמריקאים מתעדפים הגנה מפני טרור ומניעת תפוצת גרעין, טראמפ צריך לשכנע אותם שזה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות. הוא צריך לשכנע אותם שאיראן מוחלשת משמעותה פחות טרור, ומשמעותה סיכוי קטן יותר לתפוצת נשק גרעיני. וכמובן – מולו מתייצבים המומחים, שאומרים בדיוק ההפך. הוא אומר, זה (הסיכוי לטרור) יקטן, וזה (הסיכוי לתפוצה) יקטן. הם אומרים, זה (הסיכוי לטרור) יגדל, וזה (הסיכוי לתפוצה) יגדל.
כאמור, בטווח הקצר אין ספק שהמומחים צודקים בעניין הטרור. כל עוד איראן לא הוכנעה, כל עוד היא מחפשת דרכים לנצח (כלומר, לוודא שהמשטר ישרוד) הסיכוי למתקפות טרור עולה. אם מחר תתרחש מתקפת טרור, או בעוד שבוע, המתנגדים למתקפה יוכלו לומר "אמרנו לכם", והמתלבטים עלולים לחשוב "הם צדקו בעניין הטרור, כנראה שהם צודקים גם בעניין התפוצה".
נכון לעכשיו, רוב האמריקאים (56%) מתנגדים למתקפה, כך שאו שהם כבר מניחים שהמומחים צודקים, או שיהיה להם קל להשתכנע שהמומחים צודקים. בעייתו העיקרית של הנשיא אינה עם תומכי המפלגה הרפובליקנית. נכון שיש כמה אישים בולטים במפלגה, או בתנועת MAGA, או ברשתות החברתיות של הימין, שמחוללים רעש של התנגדות לנשיא, ומסבירים שהנשיא בגד בבוחריו (מה שקצת נכון). אבל הסקרים מלמדים שהתמיכה במתקפה, בקרב רפובליקנים, בסך הכל סולידית: 84% לפי סקר NPR/PBS. האתגר של טראמפ הוא העצמאים (כי הדמוקרטים אבודים מבחינתו, ויתנגדו אוטומטית לכל מהלך שיעשה, גם אם יצליח להגיש להם במתנה פרוסות מהירח). מאלה, הרוב (61%) מתנגדים למתקפה. הם הסיבה שבגללה יש כרגע רוב אמריקאי נגד המתקפה.
מה ישכנע אותם? שינוי משטר יקשה על המומחים להתמיד בטענה שסכנת הטרור והתפוצה עלתה. שינוי כזה יסביר את עצמו. שליפה נועזת של כל החומר הבקיע מאיראן לא תסיר את טענת הטרור, אבל בהחלט תחזק את טענת מניעת התפוצה – אם כי, המומחים יוכלו להמשיך לטעון (ובוודאי גם יעשו זאת), שאיראן הפצועה תתאמץ עכשיו עוד יותר להניח את ידה על נשק גרעיני, ובסופו של דבר יעלה בידה לעשות זאת. הסכם עם האיראנים ירגיע את האמריקאים בדרך ההפוכה: הוא יוריד את סכנת הטרור, אך יחזק את החשד שלא הושגה המטרה בעניין התפוצה.
היו עתיד
תחילתו זמן לא רב לאחר הבחירות הקודמות, בימי הרפורמה והמחאה. זו ירידת מדרגה ראשונה. המשך בתחילת 2025, זו ירידת מדרגה שנייה. מאז יש המשך של שחיקה. גורלה של מפלגה שיוצאת מהאופנה הוא להישחק, ואז לנסות לקרוא לאוהדיה לחזור – לפעמים עד כדי געוואלד – ואז לעלות קצת, או להסתכן בהמשך שחיקה עד כדי היעלמות.
מה קרה לה? בימי המחאה היא לא הייתה מספיק דומיננטית. זו מפלגה עם דנ"א של מתינות יחסית, בעמדות ובסגנון, ואלה היו ימי זעם. בימי מלחמה היתרון היחסי של לפיד, כמנהיג אזרחי, הולך לאיבוד. האולפנים מתמלאים בגנרלים, ולפיד לא נראה לגמרי אמין בתפקידו כפרשן של מלחמה, בלי קשר לשאלה אם הוא אומר דברי טעם או לא.
כל מה שנאמר כאן נשען על בחינה של 20 סקרים. מתוך עשרת האחרונים, מחצי השנה האחרונה, דגמנו את כל מצביעי לפיד ב-2022 ובדקנו מה קרה להם: בערך 500 מצביעים. נשארו מהם קצת יותר מ-100. כלומר – כרבע. יותר מרבע עברו לדמוקרטים. חמישית לבנט, עשירית לאיזנקוט, קרוב לזה לישראל ביתנו. למי זה אכפת? הנה, עוד בעיה שלפיד צריך לחשוב מה לעשות איתה: תשעה מכל עשרה עוזבים שלו נשארו מצביעים בטוחים של האופוזיציה. אז באמת שלאף אחד לא אכפת – חוץ ממנו, וממי שתומך בו, ורוצה שיש עתיד תישאר מפלגה שיש לה קול יציב.
מה מאפיין את הנשארים ואת העוזבים? בחינה של סקרים רבים מאפשרת לשרטט פרופיל יחסית מקיף. מי שנשארו שייכים בעיקר ל"מרכז" (68%), מי ששייכים ל"מרכז-שמאל" נטו להישאר בשיעור נמוך הרבה יותר. ועוד: גברים נשארו, נשים עזבו בשיעור הרבה יותר גבוה. יש גם הבדלי טמפרמנט וגישה. הנשארים עם לפיד נוטים להסכים לפשרות בכל מיני עניינים – עזה, רפורמה, קואליציה. העוזבים את לפיד, בעיקר לכיוון הדמוקרטים, שבלעו חלק גדול מיש עתיד, קשוחים יותר. יש עמדות – אין נכונות לפשרות. יש גם יותר כעס, יותר אי-אמון.
שימו לב לנתון הבא: רבע מהעוזבים את יש עתיד אמרו שהם פחות מאמינים באלוהים מאז המלחמה. אף אחד מהנשארים – מכמה עשרות שהשיבו לשאלה הזאת – לא אמר כך. והנה עוד הבדל מסקרן: בשאלות על הנשיא טראמפ, על אמון בו, על כמה הוא נשיא טוב לאמריקה, או לישראל, על כמה אפשר לסמוך על הטיפול שלו במצב במזרח התיכון, חלק משמעותי מהנשארים בסך הכל אוהדים את טראמפ. 57% מהם רואים בו "נשיא מעל הממוצע" מנקודת מבטה של ישראל. מהעוזבים, רק שליש סבורים שטראמפ נשיא "מעל הממוצע לישראל".
צריך להיזהר בנתונים כאלה. פה ושם יש שאלות שלא מתאימות לדפוס הכללי, פה ושם המספרים קטנים מכדי לגזור מהם מסקנה נחרצת. ובכל זאת, יש דפוס כללי, יש נטייה כללית, יש הסבר, או היגיון, בהישארות של הנשארים ובעזיבה של העוזבים. ויש טעם לשים לב לכך שהתמיכה בדמוקרטים יציבה בקהלים מסוימים, ופחות יציבה באחרים.
כמו כן יש לא מעט ישראלים שאומרים בסקר "הדמוקרטים", ואומרים שרמת הביטחון שלהם שזו תהיה ההצבעה הסופית שלהם בינונית. הם עוד קצת מתלבטים, הם עוד שוקלים. אם יראו שיש עתיד בסכנה ממשית, אולי ייחלצו לעזרה. אם ירגישו שטובת האופוזיציה מחייבת הצבעה לכיוון המרכז, אולי יפעלו בהתאם. רבים מהם חושבים שאם הקואליציה שוב תנצח בבחירות, זה יהיה "בלתי נסבל". תומכי הדמוקרטים חושבים כך בשיעור גבוה עוד יותר.
בתחזית הבחירות של גולשי המדד (אם אתם לא שם, זה הזמן להצטרף), יש עתיד היא מפלגה שמקבלת קצת יותר מאשר בסקרים. כלומר, מי שמשתתפים בתחזית סבורים שהסקרים קצת מחמירים איתה, שהיא תתאושש, לפחות במידת מה. כמובן, יש גם אפשרות שפשוט לא תרוץ לבד, אלא מאוחדת, כפי שעשתה בשלוש מערכות הבחירות שאחרי השפל של ה-11 מנדטים. כך או כך, זו מפלגה שניצבת על פרשת דרכים מעניינת.
התרעות פיקוד העורף