קשה לראות משהו מעבר להתרועות פיקוד העורף, אבל בזמן שלא ישנתם, דברים ממשיכים לקרות מחוץ לתיבת התהודה הישראלית. השיח התקשורתי בארה"ב, למשל, לא ממש מתמקד בטילים המתפצלים של איראן, שמכוונים היישר למרכזי אוכלוסייה בישראל. מה שיותר "תפס" בשבוע האחרון בהקשר של פשעי מלחמה, היה דווקא הדיווח לגבי בית הספר שנפגע באיראן, ועדיין לא ברור אם כתוצאה מהפצצה אמריקאית. האיראנים לא מטומטמים - הם ראו איך התנהל השיח התקשורתי בעזה, כשהדיווחים זרמו מארגוני הטרור והוכשרו על ידי חברות חדשות צמאות לחומר מהיר וזמין ולרעתן של מדינות דמוקרטיות דווקא. האיראנים פשוט מנסים לשחזר את מה שעבד בעזה.
שם המשחק התקשורתי ב־2026 הוא גזלייטינג, ואם אפשר - ללחוץ על דוושת הגז כמה שיותר חזק. העולם השתנה עם מהפכת הרשתות החברתיות. אנחנו במצב של קמפיין תמידי, והקמפיין דורש מניפולציות רבות כדי לדחוק קהל תומכים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך מתגלמת בראש עיריית ניו יורק זוהדי ממדאני. רק בשבוע החולף הוא סיפק שלוש סנסציות של גזלייטינג משובח שאמור לקלוע לטעמם של ליברלים פרוגרסיבים. אצלנו הוא בעיקר מעורר רפלקס הקאה.
העצמאים החליפו צד
הדבר הקשה הוא שלכל נרטיב של גזלייטינג ישנו כלי התקשורת הממוסד שמאמץ את הנרטיב, פשוט כדי לייצר טראפיק. כך, למשל, הכותרת על שפע הלייקים האנטישמיים של אשתו של ממדאני ב"ניו יורק טיימס" מוסגרה לא כהכחשת הטבח אלא כ"תמיכתה במטרה הפלסטינית". לקרוא ולא להאמין.
ישראל נמצאת באמצע הסערה הזאת, אבל גם עלינו לא פסחה תופעת הגזלייטינג הפוליטי, שמאומץ על ידי כלי התקשורת השונים - כל אחד בכיוון שלו. גם אצלנו הפוליטיקאים עסוקים בקמפיין תמידי ובמחשבות על הקלפי, יותר משהם עסוקים במצבה האמיתי של ישראל. האמת חמקמקה מתמיד, ועבורנו זה הרבה יותר מסוכן מאשר בארה"ב. ישראל היא מדינה קטנה ומאוימת, שבנויה על ערבות הדדית והסכמה ממוסדת המבוססת על עובדות ואמת, ולכן הקצנה בתוך נרטיבים של תיבות תהודה מסכנת אותה. לאחרונה איבדנו בעולם יותר מדי קהלים שתמכו בנו, אבל במסגרת הגזלייטינג - אנחנו נוטים להיות עיוורים לכך.
לא מדובר רק על ממשלות השמאל בספרד, אירלנד או בריטניה, שרוכבות על השנאה לישראל ככלי פוליטי - מדובר גם על מצב דעת הקהל בארה"ב. כן, המעצמה שאנחנו תלויים בה לא רק באספקה הנוכחית באיראן, אלא באופן כללי כדי להסתדר בשכונה ולהסתדר בעולם.
לפני פחות משבועיים פורסם סקר גאלופ, שהוא התגשמות הפנטזיה של יחיא סינואר והאחים המוסלמים. 41% מהאמריקאים מזדהים יותר עם הפלסטינים, ורק 36% מזדהים יותר עם הישראלים. רק לפני שנה, המצב היה הפוך: 46% מהאמריקאים הזדהו איתנו ו־33% הזדהו עם הפלסטינים, וגם זה היה אחרי שהתדרדרנו ממשמעותנו בשנים קודמות, שבהן ישראל הובילה באהדה בפער של עשרות אחוזים.
אין ספק שיש היום יותר אנטישמיות בעולם, אבל את הנתון המבהיל של הסקר אי אפשר להפיל רק על "אנטישמיות". זה פשוט לא הסיפור. מדובר באיבוד סימפתיה כלפינו בקרב קבוצת העצמאים, כלומר אנשים שאינם משתייכים למפלגה הדמוקרטית או הרפובליקנית. הם תמיד העדיפו את ישראל על הפלסטינים בפער עצום. רק בשנה האחרונה תמיכתם בישראל צנחה מ־41% ל־30%. איך הצלחנו לאבד אותם?
נרטיבים מפספסים את האמת
זו לא האנטישמיות שאשמה במצב - זו גרירת רגליים בלתי נתפסת של ממשלה שהעדיפה להתעלם מהשמדת הערך של שם המותג "ישראל" שהתרחשה בזמן כהונתה, ובחרה להתמקד בייצור נרטיבים פנימיים שישאירו אותה בשלטון. להוציא את נפתלי בנט, גם באופוזיציה לא השכילו לייצר נרטיבים חזקים כלפי חוץ, שיעזרו לישראל עם קהלים חשובים שהתדרדרו.
מה שבעייתי עוד יותר הוא שהנרטיבים הפוליטיים הפנימיים אצלנו, ממש כמו בארה"ב, הם תוצאה של הקצנה. הם מפספסים את האמת המדויקת שמתוך הבנתה הכי נכון לפעול.
ביטחון ישראל אינו רק להגיד "הדדלה", "להשמיד", או "למחוק", אלא גם היכולת שלנו להתנהל בעולם בזכות יחסינו עם אמריקה. אלה יחסים שבנויים לא על נשיא מזדמן, אלא על תחזוקה של דעת קהל שמייצרת גם את המנהיגים העתידיים. הרטוריקה של הממשלה הנוכחית אולי פועלת על בייס אלקטורלי מסוים בישראל, אבל במקביל היא גורמת לנו לאבד קהלים בארה"ב. אפשר לטפל בסכנה הזו - היא לא גזירת גורל. הסטת דעת הקהל לטובת אויבינו ומנהיגים סטייל ממדאני - היא לא פחות מסוכנת ממאגר הטילים האיראניים שאנחנו פועלים להשמיד. גם היא מסכנת את כולנו.
תופעת הקיטוב החריפה בשנתיים האחרונות יצרה שיטה של גזלייטינג קולקטיבי שמחליף יושרה אינטלקטואלית. כדי לתחזק נרטיב, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, חייבים לנקוט עיוורון לגבי עובדות מסוימות. השאיפה לאמת מאוימת היום בכל העולם על ידי הרצון להשתייך לשבט כלשהו - דתי, ליברלי או שמרני.
אבל ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיגרר עמוק לתוך עולם הנרטיבים, כי הוא מייצר עיוורון ומוביל לקונספציות שגויות. הוא מייצר שבטים פנימיים שלא מסוגלים לשתף פעולה, ולכן לא מאפשר להתמודד עם בעיות. בדנ"א שלנו אנחנו אמורים להיות אלה שמפצחים את כוונות הנרטיבים כדי לקדם את עצמנו, גם מבפנים וגם כלפי חוץ, וכנגד אלה שפועלים לרעתנו. אסור לנו להיות חברה שמקדשת נרטיבים שבנויים על פני האמת, שהיא תמיד תוצאה של סינרגיה ואינטגרציה. בפועל, כרגע אנחנו פשוט לא עושים את זה.
התרעות פיקוד העורף