הרי האיש מצולם ומוקלט חוזר פעם אחר פעם אחר פעם, בכל מיני גירסאות, ניסוחים והזדמנויות שלא, אין מצב, "מה, מה פתאום?" שהוא יעשה משהו, טריק כלשהו, שיביא לביטול המשפט או התחמקות בדרך כלשהי מאימת הדין. להפך! "שמונה שנים אני ממתין להזדמנות להוכיח את חפותי", זעק כשנשאל על כך בפעם האחרונה וכשניסו לברר איתו למה עורכי דינו עושים הכול כדי לדחות עוד ועוד את עדותו.
אבל הצהרות חוזרות ונשנות לאורך שנים שלא יהיה ניסיון כלשהו לחמוק מאימת הדין או לבטל את המשפט או לבקש חנינה או להשפיע בדרך כלשהי על השופטים, שמתנפצות מול הג'יהאד המטורף שנערך עכשיו על ראשו של נשיא מדינת ישראל שלא מוכן להתיישר מייד לדרישת נתניהו, טראמפ וחסידיהם, זו אינה נוכלות. זו אינה שרלטנות. זו אינה מכירת חיסול כללית של מה שנותר מהממלכתיות והריבונות של מדינת ישראל. אז מה זה?
מסיבת העתונאים של יום חמישי היא מסמך אנושי-פסיכולוגי מכמיר לב, שראוי להסתכלות מקצועית. כולל הסחרור שאליו נקלע נתניהו כשהחל לתאר את "ציד האדם" שהתנהל נגדו. בליל מטורלל של טיעונים מבולבלים, מיוזעים ("פשפשים!!"), שאפילו החבר הזוטר ביותר במשפחת פשע בפריפריה לא היה מעלה על דעתו להטיח. וכמובן, הטענה המנצחת שלפיה כל האישומים קרסו, כל התיקים התפורים נפרמו, כל הראיות הוזמו. אז אם זה נכון, לשם מה הוא זקוק לביטול המשפט? ולמה הוא לא יכול פשוט להסתפק בחנינה?
ופרט קטן נוסף שאסור לשכוח: עכשיו, במלחמה, אין משפט. הוא לא נאלץ להגיע לבית המשפט כדי להעיד. מי שטוען את זה, משקר. כל עוד המלחמה ניטשת, הוא פטור. מה שמזכיר לנו מה הוא עצמו אמר לאולמרט בנסיבות דומות: ראש ממשלה ששקוע בחקירות עד צוואר, לא יכול לקבל החלטות גורליות. יש כאן ניגוד עניינים.
הסיבה שהוא נלחם למען ביטול המשפט זהה לחלוטין לסיבה שבגללה הוא ממשיך לחסום את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון שבעה באוקטובר. הוא יודע שגם הרכב השופטים וגם ההרכב המקצועי של ועדת החקירה יצללו לעומק החומרים, יעברו על האירועים והממצאים ויגיעו למסקנות שלא ייטיבו עימו. הוא יודע שאת העובדות הוא לא יוכל לשנות. הוא יודע שהאמת בסוף מתייצבת מולו, ממצמצת בעיניה, מתעלמת ממכונת הרעל ומנצחת. הוא גם יודע את מצבו במשפט, את כל מה שהשופטים שמעו לאורך חקירתו הנגדית. אז מה עושים? מבטלים. את המשפט ואת ועדת החקירה.
התרעות פיקוד העורף