רפאל צודק, אבל רק בטווח הקצר. ניצחון מוחלט במלחמה והשבת ההרתעה הם אכן תנאי הכרחי להבטחת עתידנו וביטחוננו כאן בעשור הקרוב. אין תחליף לעוצמה צבאית מול אויבים שרוצים בהשמדתנו. אך שגיאה אסטרטגית חמורה תהיה לחשוב שהניצחון הצבאי לבדו יבטיח את קיומנו ושגשוגנו כאן במאה השנים הבאות.
המזרח התיכון אולי מבין כוח, אבל ישראל אינה מתקיימת בבועה מזרח תיכונית. החוסן שלנו, היכולת שלנו לחמש את עצמנו, הכלכלה שלנו והלגיטימציה הבינלאומית שלנו תלויים באופן אדוק בעולם המערבי ובראשו ארצות הברית. וכאן טמונה בדיוק נקודת העיוורון בגישה שמזלזלת בהסברה ובמאבק על התודעה.
רפאל פוטר את המאבק על דעת הקהל בטענה ש"רוב הצעירים באמריקה לא איתנו" ושהשנאה נובעת מ"ערכים מקולקלים ופוסט-מודרניזם". המסקנה שלו היא הרמת ידיים, אבל מדינה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה לנטוש חזית רק משום שהיא מורכבת. הצעירים של היום, בעיקר אלו שלומדים באוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית, אינם סתם "צעירים שטופי מוח בטיקטוק", הם חברי הקונגרס, הסנאטורים, השופטים והמנכ"לים של מחר.
כמי שסיימה שני תארים לאחרונה, אני יודעת כמה תקופת האקדמיה היא התקופה הקריטית ביותר בעיצוב תפיסת עולמו של אדם. אם אנחנו מוותרים על הזירה הזו היום, אנחנו קוצרים את פירות הבידוד המדיני של ישראל בעוד עשרים ושלושים שנה. כשאותם סטודנטים יישבו בחדר הסגלגל של הבית הלבן או בדירקטוריונים של חברות טכנולוגיה, שום פצצה חכמה לא תשכנע אותם להטיל וטו באו"ם או להשקיע בהייטק ישראלי.
כדי לנצח בזירה הזו, לא מספיק להישען על צדק היסטורי או ביטחוני. אנחנו חייבים ללמוד לדבר בשפתם, שפת הזכויות, הערכים והדיפלומטיה הציבורית המודרנית. המשמעות היא לתרגם את הסיפור הישראלי למערכת המושגים שלהם: להסביר את זכותנו לא רק דרך קשר תנ"כי, אלא כעם ילידי ששב לאדמתו ולהציג את ישראל לא רק כמעצמה צבאית, אלא כאי של דמוקרטיה וזכויות אדם בלב מרחב טוטליטרי. זו אינה התנצלות, אלא דרך שנועדה לייצר הזדהות עמוקה ולחבר אלינו את מי שעתידים להנהיג את העולם.
לאור החשיבות הקריטית של הזירה הזו, פעילים כמו נועה תשבי ואחרים הניצבים בחזית הזו לא צריכים לספוג בוז. הם מבינים שהמאבק על הנרטיב הוא קריטי. נכון, ההסברה הישראלית דורשת שדרוג, מקצועיות ומשאבים שממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו במשך שנים, אבל האמירה ש"הסברה לא משנה שום דבר" היא פריבילגיה של מי שמסתכל רק על יום המחר, ולא על הדור הבא.
כדי להבטיח את עתידנו, ישראל זקוקה לשתי זרועות חזקות: צבא עוצמתי שינצח את המלחמות בשטח ומערך דיפלומטי שיידע לדבר בשפת העולם וינצח את המלחמה על הלגיטימציה. ללא שילוב של שניהם, אולי ננצח בקרב, אבל נפסיד את המערכה.
התרעות פיקוד העורף