קשה לי. ממש. אני גרה בבית בלי ממ"ד ובלי מקלט, ובחודשים האחרונים גם בלי בן זוג. בכל התראה, ויש הרבה כאלו בתל אביב, אני נועלת נעליים ומתעטפת במעיל, חוצה את הגינה הציבורית, יורדת בשביל, פונה ימינה ונכנסת למקלט – ספריה של בית ספר לבנות חרדיות. בלילות האחרונים, אני נמצאת שם לגמרי לבד. למרבית האנשים בשכונה יש ממ"ד או מקלט, ואלו שלא כנראה נמלטו למקומות אחרים. אז גם אני נודדת. חברים, משפחה, דירה של מישהו שנסע ליומיים. אנשים מקסימים וכוונות הכי טובות, אבל לא תמיד מתאפשר ונח, ובתיק המילוט שאני נושאת, בנוסף לדרכונים ומשקפיים, יש כנראה רגישות להיותי מטרד, ואולי קצת יותר מדי גאווה. בבוקר אני נוסעת לעבוד בבית החולים, בדרך כלל על 120 קמ"ש כדי להמנע מאזעקה בכביש המהיר, ועדיין רוב המכוניות עוקפות אותי. כולם דרוכים, לא משתהים, על הקצה. הילדים שלי לשמחתי כבר מתבגרים, אני לא נדרשת לג'נגל יותר מדי, ועדיין בודקת אם הם בזום (הם לא) או במקלט באזעקה (הם כן), ונדרכת כשהם לא עונים (והם אף פעם לא).
איפה החוסן שלך, אני נוזפת בעצמי. ואם לא אני, אז שורת גנרלים, פרשנים ופוליטיקאים (בניחוש פרוע, רובם לא פגשו הלילה תן בגינה בדרכם למקלט ציבורי, אלא ישנו לא רע בממ"ד). קצת קשה אז נשברים? אנשים היו מפונים מביתם שנה ויותר. כולם אצלך (בינתים) בחיים. וכמו שאומרים ברשת, עדיף לקום 4 פעמים בלילה, מאשר פעם אחת ב 6:29. יתרה מזאת, אני פסיכיאטרית. אני מטפלת בניצולי שואה, ובניצולי השבעה באוקטובר. אם תעירו אותי משינה, וזה קורה הרבה לאחרונה, אדע לדקלם שחוסן היא יכולת התאוששות ממשברים, ומסוגלות היא האמונה על סמך ניסיון העבר שאני יכולה להתאושש. אבל – אולי לא? אולי צריך להגדיר חוסן ומסוגלות מחדש?
חוסן הוא היכולת להתאושש ממשברים. מסוגלות היא האמונה על סמך ניסיון העבר שזה אפשרי. והנה, זה אפשרי. ובמילותיו של בגין מאותו הנאום – "היו גם זמנים קשים. אל לנו לשכוח שאנו עוסקים בסכסוך חמור הנמשך יותר משישים שנה, על כל הטרגדיות הכרוכות בו. את אלו חייבים אנו לשכוח, כדי לכונן ידידות ולעשות שלום, שיפאר את חיינו".
בואו נהיה חסונים, אבל באמת. נתעלה על התשישות והאימה. עשינו זאת בעבר, אנחנו מסוגלים. בואו נלחם על השלום.
התרעות פיקוד העורף