נמניתי אז עם העיתונאים שליוו את הביקור והבחנתי שיש כימיה טובה מאוד בין שני המנהיגים הצעירים. למחרת ישבתי בארוחת הבוקר עם לאודר, והערתי באוזניו על החיבור שראיתי בין השניים. לאודר חייך ואמר: “מי שמכיר את ביבי יודע שבפגישה הראשונה הוא כובש כל בחורה. הבעיה היא מה קורה בפגישה השנייה והלאה”. בשבוע שעבר נזכרתי במשפט הזה.
לאורך הקדנציה הארוכה שלו, נתניהו מתחיל מבצעים ומלחמות נגד אויבינו בנאומים והצהרות כשל ווינסטון צ’רצ’יל ומסיים אותם בסגנון נוויל צ’מברלין. כך, לדוגמה, הוא הבטיח בכל דרך לחסל את שלטון הטרור של חמאס בעזה – ובסופו של דבר העביר מיליונים לידי חמאס, שחרר אלפים מרוצחיו ובעיקר נמנע מחיסול מנהיגיו. וכך בינואר האחרון, בשיא המתיחות שארגן בן גביר בדרום הפרוע, נתניהו הגיע לאזור והכריז “אנחנו פה למטרה אחת, להחזיר את הנגב למדינת ישראל... אנחנו נצליח פה כפי שהצלחנו בכל הדברים האחרים שלקחנו על עצמנו”. מעניין על אילו הצלחות הוא דיבר.
ביוני האחרון, בתום מבצע “עם כלביא”, ראש ממשלת “הכל דיבורים” הודיע: “הניצחון הזה יעמוד לדורות, איום ההשמדה בפצצת גרעין וב־20 אלף טילים בליסטיים הוסר”. באותה נשימה ובאותו טון הוא אמר: “החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים אחורה”. את המציאות עם ישראל חש על בשרו בשבועיים האחרונים: הטילים ששיגרו איראן וחיזבאללה פגעו, הרסו ורצחו, כשמיליוני אזרחים רצים יום ולילה למרחבים המוגנים.
יש מי שיאמר, ובצדק, שזמן מלחמה אינו הזמן לעיסוק בפוליטיקה. אבל כשרואים מה ניצב על סדר יומה של הממשלה כרגע, נושאים כהחלשת השידור הציבורי והקמת ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר באמצעות הרכב פוליטי, מבינים שהממשלה הזו לא מתחשבת במצב ובמציאות. היא עסוקה בעיקר בהישרדותה ובחילוץ נתניהו מספסל הנאשמים.
התרעות פיקוד העורף