מאז סיום מלחמת האזרחים בלבנון ב־1990 נותרה סוגיית פירוק המיליציות מנשקן אחת השאלות המרכזיות בזירה הפוליטית והביטחונית. באופן פורמלי אמור צבא לבנון להחזיק במונופול על השימוש בכוח מטעם המדינה, אך המדינה מתקשה לכפות את סמכותה על כל השחקנים הפועלים בשטחה.
במבט ראשון נראה כי לצבא הלבנוני יתרון מספרי ברור: כ־80 אלף חיילים בשירות פעיל לעומת כ־20־30 אלף לוחמים סדירים בחיזבאללה ועוד מספר דומה של פעילי מילואים. אולם נתון זה מטעה. צבא לבנון הוא מוסד מדינתי הכולל מערך גדול של יחידות מנהלה, לוגיסטיקה ושיטור, והוא מופקד גם על שמירת הסדר הפנימי ואבטחת הגבולות. חלק ניכר מכוח האדם שלו אינו מיועד ללחימה אינטנסיבית. לעומתו, חיזבאללה הוא ארגון שנבנה מראש למטרות לחימה, ולוחמיו מאורגנים ביחידות קרביות.
פער נוסף נוגע לחימוש. הצבא הלבנוני מצויד בעיקר באמצעים שמקורם במדינות מערביות. ציוד זה כולל כלי רכב משוריינים, תותחים, מסוקים קלים וטילי נ”ט, אך אינו כולל מערכות נשק מתקדמות בהיקף רחב. מנגד, חיזבאללה נהנה מתמיכה צבאית משמעותית מצד איראן. כיום מחזיק הארגון בארסנל גדול של רקטות, טילים מסוגים שונים וכטב”מים. יכולות אלה מעניקות לו כוח הרתעה משמעותי ואף אפשרות לפגוע במטרות אסטרטגיות.
גם הניסיון הקרבי של שני הגופים שונה מאוד. חיזבאללה השתתף בעימותים רבים לאורך השנים, ובראשם מלחמת לבנון בשנת 2006 מול ישראל. בנוסף לכך, החל מ־2012 השתתפו אלפי לוחמי הארגון במלחמת האזרחים בסוריה לצד כוחותיו של בשאר אל־אסד. לעומת זאת, הצבא הלבנוני כמעט שלא השתתף בעימותים צבאיים גדולים מאז סיום מלחמת האזרחים.
מעל אלה ניצב הגורם הפוליטי. לבנון פועלת במסגרת מערכת פוליטית עדתית רגישה המאזנת בין נוצרים, סונים, שיעים ודרוזים. במערכת זו חיזבאללה אינו רק ארגון צבאי, אלא כוח פוליטי המיוצג בפרלמנט ובממשלה ומשפיע על קבלת ההחלטות. ניסיון לפרק אותו מנשקו עלול להיתפס כהתקפה על הקהילה השיעית כולה ולהוביל להסלמה פנימית ואף למלחמת אזרחים – תרחיש שרוב המערכת הפוליטית בלבנון מבקשת להימנע ממנו. בנוסף לכך נהנה חיזבאללה מבסיס תמיכה חברתי רחב. הוא מפעיל רשת של שירותים חברתיים הממלאת לעיתים חלל שמותירה המדינה.
הפערים הצבאיים, הניסיון המבצעי של חיזבאללה והמבנה הפוליטי־עדתי של לבנון יוצרים מציאות שבה לצבא לבנון אין יכולת ממשית לפרק את הארגון מנשקו.
התרעות פיקוד העורף