עובר ושב: חמאס והבסיג' קנו את הציבור ב"נזיד עדשים" - וקיבלו חסינות | עו"ד שולי וויס

לאחר שבועיים של לחימה עיקשת באיראן (בפעם השנייה) ולאחר למעלה משנתיים של לחימה עצימה בעזה ובלבנון, כולנו שואלים איך, למרות המכות הבלתי נתפסות שהם קבלו, שלטונות הטרור בעזה ובאיראן ובלבנון עדיין עומדים על רגליהם.

איך יכול להיות שארגון החמאס עדיין שולט על אוכלוסיית עזה והרפובליקה האיסלמית עדיין שולטת באיראן כאילו דבר לא קרה.  אין ספק כי מבחינה צבאית שני גופים אלו קבלו מכות קשות שאמורות היו, מכל בחינה צבאית שהיא, להביא לחיסולם, אך אין חולק כי ארגונים אלו חיים וקיימים ושולטים על האוכלוסייה (בינתיים לפחות) לא פחות מאשר שלטו לפני המלחמה.

הסיבה לכך לדעתי היא פשוטה. אנחנו שוב, פעם אחר פעם מפספסים את הגורם הכלכלי-חברתי במשוואת הכוחות. מהו הגורם הכלכלי-חברתי שמניע את ארגוני הטרור? כדי להבין זאת יש להבין את המנגנונים הכלכליים חברתיים דרכם ארגונים אלו, ככל ארגוני הטרור האחרים, שולטים על האוכלוסייה.

מנגנונים אלו נבדלים מהמנגנונים הצבאיים ועל כן, הגורמים הצבאיים שלנו, כמו גם הדירגי מקבלי ההחלטות, נוטים שלא לקחת אותם בחשבון או לפחות לקחת אותם בחשבון הרבה פחות מכפי כוחם האמתי.  אין ספק כי כל דיקטטורה וכל ארגון טרור משקעים משאבים רבים ברכישה ופיתוח של יכולות צבאיות הן לתקיפה והתגוננות כלפי חוץ והן לדיכוי האוכלוסייה כלפי פנים.

עם זאת, חשוב לזכור כי כל הארגונים הללו משקיעים לא פחות משאבים, ובדרך כלל הרבה יותר, במיזמים אזרחיים לחלוטין בין אם מדובר בגופים אזרחיים, NGO's למיניהם (קרי עמותות אזרחיות) ובין אם מדובר בגופים ממשלתיים וחצי ממשלתיים המספקים שירותים חברתיים שונים למקורבים לשלטון ולמשתפי הפעולה שלהם.

ארגוני הטרור מבינים היטב כי, כדי לשלוט באוכלוסייה, הם חייבים לקבל תמיכה ציבורית וכי לא ניתן, באמצעות כוח בלבד, לשלוט על אוכלוסייה.  עוד מבינים ארגונים אלו כי יש לתת לאוכלוסיית התומכים בהם שירותים להם זקוק כל אדם ולדאוג כי הדרך היחידה לקבל שירותים אלו, הינה דרך ארגון הטרור.

שירותים אלו יהיו בדרך כלל שירותי חינוך והשכלה, שירותי רווחה, גישה למוצרי מזון, תעסוקה ומגורים.  כך, ארגוני הטרור ידאגו לספק מוסדות חינוך ברמה גובה, גישה והעדפה בקבלה למוסדות אקדמאים, גישה למשרות ציבוריות, סיוע ברכישת דירה ואף סבסוד של רכישת המזון דרך מרכולים מיוחדים לאנשי שלומם.

בדרך זו, יוודאו ארגוני הטרור כי הציבור, לפחות הגרעין הקשה שלו, תומך בהם גם בזמנים קשים שכן תומכים אלו יודעים כי אם ייפול המשטר יפסקו ההטבות ומצבם החברתי והכלכלי יפגע אנושות.  הבנה זו היא שתדחוף את אותו ציבור רחב של תומכי המשטר לעמוד לימין המשטר גם ברגעים קשים וגם כאשר הדבר אומר נקיטה של פעולות קיצוניות ביותר עד כדי ירי חסר אבחנה בעשרות אלפי בני עמם.

כך, ברצועת עזה פועלות מאות עמותות וארגונים חברתיים השייכים לחמאס ומספקים לאוכלוסייה חינוך, בריאות, רווחה, תעסוקה וכמובן בעתות אלו, בראש ובראשונה – מזון. אם אזרח עזתי חפץ חיים ומעוניין למצוא מקום עבודה, חינוך לילדיו, קורת גג לראשו וכמובן מזון למשפחתו, הדרך היחידה כמעט להשיג דברים אלו היא לפנות לחמאס ולהנות משרותי הארגונים הקשורים אלו, שירותים שיתנו כמובן אך ורק לאנשי שלומם.

דוגמא מאלפת נוספת לכך היא ארגון הבסיג' (Basij) באיראן.  מדובר בארגון שמרבית פעילותו הינה אזרחית ולצידה פעילות מעין משטרתית/צבאית.  הארגון מורכב מכחצי מיליון עד מיליון מתנדבים הפועלים בכל המגזרים הציבוריים באיראן. פעילותם בולטת במיוחד במוסדות להשכלה גבוהה שם שיעור הסטודנטים החברים בבסיג' גבוה.

חברי הארגון מתחלים לקטגוריות שונות החל מחברות בסיסית, חברות פעילה ועד לחברות מיוחדת. חברי הבסיג', בהתאם לסיווג שלהם, הנהנים משירותים רבים בהם עדיפות בקבלה ללימודים אקדמאים, עדיפות בקבלה למשרות ציבוריות, הקלות בשירות הצבאי, והטבות כלכליות רבות בהם הזכות לקנות בקנטינות ייעודיות בהם יש גישה למוצרי מזון שחסרים לציבור הרחב והמחירים מסובסדים.

מאידך משמשים חברי הבסיג' כ"מלשינים" וסוכני חרש ואף כמעין "משמר אזרחי" שתפקידו הוא להגן על המשטר מפני כל מי שחושב אחרת או הפועל לשינויים במשטר.  מדובר כאמור על אזרחים לכל דבר ועניין אשר ביום-יום משמשים בפקידים, מוכרים, פועלים, סטודנטים וכיוב', אך בעת הצורך עומדים לרשות המשטר ומגינים עליו.

אנשי הבסיג' אינם בהכרח מזוהים וכך הם יכולים להטמע בציבור ולספק לשלטונות מידע פנימי על הנעשה בקרב מתנגדי השלטון.  סטודנטים מהבסיג' מלשינים תדיר על מרצים החורגים מהקו הנוקשה או על חבריהם הסטודנטים מתנגדי המשטר.  חברי הבסיג', בדומה לנהנים משירותי החמאס בעזה, יודעים כי ביום נפילת המשטר הם יפסידו את כל ההטבות הניתנות להם כיום ואולי אף יבולע להם על ידי מתנגדי המשטר שסובלים מנחת זרועם כיום.

ברור אם כן כי מי שרוצה להכניע שלטון טרור, יהיה זה שלטון החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון או הרפובליקה האיסלמית באיראן, לא יכול לעשות זאת מבלי שתנוהל, במקביל למתקפה הצבאית, גם מתקפה כלכלית אזרחית כנגד המוסדות האזרחיים והעמותות השונות הפועלות בחסות משטר הטרור.  מדינת ישראל מפספסת, פעם אחר פעם, את הלחימה בגופים האזרחיים מתמקדת אך ורק בגופים הצבאיים ובכך מונעת את נפילת הארגונים.

כל לוחמה צבאית שאין בצידה לוחמה כלכלית בארגונים השונים הינה חצי לוחמה ולא ניתן להשלים את הפלת שלטון הטרור מבלי לנטרל את צינורות המימון האזרחי שלו. אין די בפירוק משטר הטרור מנשקו, יש לפרק את ארגון הטרור מעמותותיו.