שדות התעופה בישראל סגורים ברובם מאז פרצה המלחמה עם איראן. התעופה האזרחית הצטמצמה לטפטוף דק, וכל מי שמבקש לצאת מישראל צריך לנווט בתוך מבוך של אי־ודאות.
תיירים שנקלעו לכאן במקרה כשהטילים החלו לעוף מוצאים את עצמם במסלול מכשולים ים־תיכוני. חברים שלי ניסו לצאת דרך גשר אלנבי לירדן, או דרך טאבה למצרים. זוג חברים טובים הצליח לבסוף לעלות על טיסה נדירה לקפריסין, רק כדי שיורידו אותם מהרשימה ברגע האחרון, וכעת הם ממתינים לאפשרות אחרת.
זה מבולגן, לא נוח, ובמקרים מסוימים גם יקר. מחירי Airbnb לא בהכרח ירדו. כשהאזעקות מפלחות את הלילה בארבע לפנות בוקר, חבריי נאלצים לרוץ במדרגות למקלט סמוך. מעט חדרי מלון ממוגנים, וגם מעט דירות Airbnb מצוידות בממ"ד.
בשביל חבריי זו סוג של חוויה. הבעל, בגילי, דווקא נראה שנהנה קצת. אפילו באמצע הלילה הוא משוחח עם הישראלים שמצטופפים במקלט. אשתו, אני די בטוח, הייתה מעדיפה להיות עכשיו בניו ג’רזי — אבל היא לוקחת את זה ברוח טובה.
אלא שהחלק המסקרן נמצא במקום אחר. התקשורת הישראלית מלאה בימים אלה בדיווחים על טיסות המאורגנות כדי להחזיר ישראלים מחו"ל, שם, לפי ההערכות, כ־150 אלף ישראלים “תקועים״. המילה שנשמעת שוב ושוב בשידורים בעברית היא “חילוץ״. הממשלה, חברות התעופה ויוזמות פרטיות פועלות להביא ישראלים הביתה מאירופה, מצפון אמריקה ומכל מקום אחר שבו הם נמצאים. אלפים כבר חזרו.
הטון בשידורים דרמטי. יש תחושה של דחיפות. מטוסים מאורגנים, רשימות נערכות, וכתבי הטלוויזיה מתארים את המאמץ בשפה שבדרך כלל שמורה לפינוי אנשים מאזור סכנה. אלא שהאנשים ה“מחולצים״ נמצאים בלונדון, בפריז, בברלין, באתונה. הם אינם בורחים מטילים. הם טסים לקראתם.
מבחוץ - האמת, מכל מקום שבו אנשים חושבים באופן רציונלי - הדבר יכול להיראות סוריאליסטי. אנשים שנמצאים בבטחה בחו"ל מקבלים סיוע לחזור למדינה שבה אזעקות קוטעות את השינה וטילים בליסטיים חוצים את השמים. ברוב המקרים מיורטים מעל הראש, אבל לפעמים לא. לאחרונה נאלצו מערכות היירוט להתמודד גם עם ראשי קרב המכילים פצצות מצרר, ורסיסי טילים ניתכו על ערים, עיירות ושדות ריקים.
התופעה אינה חדשה לגמרי. ישראלים מפגינים כבר זמן רב אינסטינקט מרתק ברגעי משבר: כאשר המדינה נתונה תחת איום, הם חשים משיכה לחזור הביתה.
בעבר היה לאינסטינקט הזה גם היגיון ברור. במלחמת יום הכיפורים ב־1973, ישראלים שלמדו או טיילו בחו"ל מיהרו לחזור משום שנדרשו לכך. הצבא גייס מאות אלפי אנשי מילואים, והמדינה עמדה בפני אפשרות ממשית של תבוסה. צעירים חזרו משום שהיו להם יחידות להצטרף אליהן וקרבות להילחם בהם. זו הייתה החלטה מסוכנת ומקריבה — אך גם אחראית, בנסיבות ההן. מעוררת הערכה, אפילו הערצה.
היום ההקשר שונה. ישראל עדיין נשענת על מערך מילואים, אך האנשים המוטסים חזרה אינם בהכרח חיילים. רבים מהם אנשי מקצוע שעבודתם יכולה להיעשות מרחוק, לפחות לזמן מה. הכלכלה עצמה האטה תחת נטל המלחמה. משרדים חצי ריקים, פגישות נדחות, תכניות מושעות. מנקודת מבט מעשית, ואולי גם רציונלית, להישאר בחו"ל היה לעיתים קרובות הגיוני יותר.
אז מדוע הבהלה לחזור?
חלק מזה כמובן כלכלי: יש אנשים שחיים במסגרת תקציב מוגבל ואינם יכולים להרשות לעצמם להמשיך לנדוד ללא הגבלת זמן. ויש כמובן גם המשיכה הרגשית של המשפחה. גם אם אפשר לבצע את העבודה מהמחשב הנייד בליסבון או בלונדון, הורים, אחים וילדים נמצאים לעיתים קרובות בישראל. צפייה במלחמה מרחוק בזמן שיקיריך מסתתרים בחדרי מדרגות יכולה ליצור דחף חזק לחזור.
מעניין שכך פועל כוח המשיכה של הזהות הקולקטיבית, למרות הפילוגים הרבים והשוחקים בתוך המדינה. לעיתים נדמה שסוג מסוים של ישראלי מתגעגע לעבר פחות מקוטב – המזרה משרתת עבורם צורך נפשי עמוק.
יש גם את סביבת התקשורת שמגבירה את תחושת הדחיפות. הטלוויזיה הישראלית חיה מדרמה. סיקור מסביב לשעון יוצר אווירה שבה האירועים מרגישים מיידיים וקיומיים אפילו יותר מכפי שהם ממילא. ישראלים השוהים בחו״ל יכולים, בעידן הדיגיטלי החדש, לצפות בתקשורת הישראלית, ורבים צורכים אותה הרבה יותר מאשר את כלי התקשורת – שלעתים נעשו עוינים יותר – במדינות שבהן הם נמצאים. בסביבה כזו, הרעיון שיש “להציל״ ישראלים בחו״ל יכול להראות נורמלי.
ורבים, כמובן, נושאים עמם פשוט מנטליות מצור. במשך דורות לימדו ישראלים שהעולם אינו מקלט. ההיסטוריה היהודית, והזיכרון של רגעים שבהם דלתות נסגרו, הותירו חותם עמוק. הדה־לגיטימציה שישראל חווה בעקבות המלחמה הברוטלית בעזה מעמיקה תחושה זו.
עבור רבים, הציפייה שישראלים ירצו לחזור – ישוועו ל"חילוץ" ממש – בזמן מלחמה מתחילה להרגיש פחות כמו בחירה אישית ויותר כמו ציווי חברתי. אבל לא כולם מקבלים את ההנחוה הזו. רבים החיים בחו״ל צופים בכל העסק בתערובת של חוסר אמון והומור. ידידה שגרה שנים בלונדון שלחה לי כריזה לחילוץ: “אני בתופת פה בפאב". באמת יש רעש לפעמים בפאבים האלה.
התרעות פיקוד העורף