יש רגעים בהיסטוריה של מלחמות שבהם ברור כי שדה הקרב כבר אמר את דברו. הכוחות הלוחמים עשו את שלהם, האויב ספג מכות קשות והעליונות המבצעית ברורה. אך דווקא ברגעים כאלה מתברר כי המבחן האמיתי איננו צבאי, אלא מדיני. נדמה כי אנחנו מתקרבים לרגע כזה. ממש כפסע.
הישגי צה״ל בשדה הקרב, במסגרת התיאום ההדוק עם ארצות הברית, יצרו מציאות אסטרטגית חדשה. לא רק כוח צבאי, אלא מרחב הזדמנויות מדיני. זהו מצב נדיר שבו ניתן להפוך הישגים טקטיים והצלחות מבצעיות לפריצת דרך מדינית.
אבל כדי שזה יקרה נדרשת תעוזה. אותה תעוזה שהפגינו טייסי חיל האוויר בפעולות המרשימות שביצעו. אותה יצירתיות שעמדה מאחורי מבצעים מבריקים, כמבצע הביפרים, מהסוג שרק מערכת ביטחון שחושבת מחוץ לקופסה מסוגלת להוליד. אותה רוח שמוכנה לקחת סיכונים מחושבים כדי להשיג תוצאה אסטרטגית.
עתה נדרש שהרוח הזו תעבור גם אל הדרג המדיני. אם ההנהגה תדבק בתבונה של הדרג הצבאי, אם תאמץ מעט מהיצירתיות, מעט מהאומץ, והרבה מהחשיבה מחוץ לקופסה – השמיים יכולים להיות הגבול.
בתרחיש כזה אפשר יהיה לראות סוף אחר למלחמה הזו: איראן שנאלצת לוותר על הגרעין ועל מערך הנשק הבליסטי. לבנון שאינה שבויה עוד בידי ארגון טרור. ואולי אפילו ניצנים של מזרח תיכון חדש – מפוכח יותר, יציב יותר.
ההישג הצבאי פתח עבורנו חלון הזדמנויות מדיני, אך הוא לא יישאר פתוח לנצח. לכן זהו הרגע לנצל את ההישגים. עכשיו יש לחשוב על הסדר מדיני שיסיים את המלחמה מתוך עמדת כוח. מתוך הבנה כי הניצחון האמיתי איננו רק בשדה הקרב, אלא ביכולת לעצב את המציאות שאחריו.
ההיסטוריה מלמדת שמדינות רבות ידעו לנצח במלחמה, אך הסתבכו משום שלא ידעו כיצד לסיים אותה.
אם לא נדע לסיים בזמן, ובצורה נכונה, אנחנו עלולים לגלות שוב שגם מלחמה מוצלחת יכולה להסתבך. וזה, כפי שלמדנו בעבר, גובה מחיר גבוה ומיותר.
פנו הדרך למדינאות נבונה, כדי שנוכל לנצח.
התרעות פיקוד העורף