אפשר גם לשבח את חיסולו של חמינאי האב, שליטה הרצחני של איראן. אפשר לברך על ההישגים הצבאיים המרשימים של חיל האוויר הישראלי. ואפשר לקוות שמשטר האייתולות ייפול.
אבל כדאי לזכור, עם זאת, שאיום הטילים לא הוסר, וכמוהו איום הגרעין. ראוי לציין שלפני כשמונה חודשים הבטיחו לנו כי האיומים הללו, שניהם, הוסרו. לדורות. וכדאי לזכור עוד שנזקי הרכוש במערכה הזאת נאמדים ביותר מ־1.5 מיליארד שקלים ושעלות המלחמה למשק היא מיליארדים רבים.
כשמתווכחים על המלחמה, כדאי לזכור שלפי נתוני משרד הבריאות, מאז תחילת המערכה ועד אתמול בבוקר פונו לבתי החולים 3,369 נפגעים, חלקם נפצעו מרסיסים ומשברים, חלקם נחבלו בדרכם למרחבים מוגנים. 81 מהם מאושפזים עדיין. וחשוב לזכור ולא לשכוח כי 12 אזרחים נהרגו במערכה.
כי בסופו של דבר, במערכה המורכבת, המתוחכמת, המרשימה הזאת – העורף, ולא לראשונה, הוא בעצם החזית. ובמערכה הזאת, המפוארת, אנחנו מדברים על שיגורים ועל מטחים, על שברים ורסיסים ועל “פצצונות”, כשבעצם אפשר פשוט לומר שמפציצים אותנו. אותנו, האזרחים שבעורף. אותנו, שנאלצים לקיים שגרת חיים בלתי נסבלת תחת אש.
לכן מותר להתווכח על נחיצותה של המלחמה ואפשר להביע דעות שונות באשר לחשיבותה ולעיתוי שלה. הימים שבהם “שקט, יורים” הייתה אמירה בעלת תוקף עברו, ולו משום שאנחנו, האזרחים שבעורף, נמצאים במלחמה כבר שנתיים וחצי. לכן מה שאינו לגיטימי הוא לזלזל בקשיים שאנחנו, האזרחים שבעורף, חווים. לכן, לראות בנו פריבילגים בכיינים, או לחלופין פרימדונות מפונקות (ולא, הדברים לא הוצאו מהקשרם), זה לעשות לנו עוול.
עוול, כי המערכת העצבית של כולנו נמצאת הרבה יותר מדי זמן במצב הישרדות, ואנחנו לא בנויים לזה. לא כי אנחנו חלשים או מפונקים. אנחנו לא בנויים לזה ביולוגית. העצבים מרוטים. המחיר הנפשי שמשלמים מי שלא ישנים בלילה אבל קמים לעבודה בבוקר ועושים כמיטב יכולתם כדי לנהל את לימודי הזום של ילדיהם כבד. השחיקה הנפשית אינה המצאה, וגם לא פינוק.
עוול כפול, שכן בזמן שאנחנו רצים למרחבים מוגנים, ורבים מדי נאלצים לוותר על מרחב מוגן מפאת גילם או מפאת מגבלה גופנית, הממשלה מקצצת בתקציבים לניצולי השואה, לרווחה ולהשכלה הגבוהה. סכומי העתק הנגזרים מהתקציבים האלה מועברים לחינוך החרדי ול”חיזוק הזהות היהודית” – ולא, חלילה, למיגון יותר משליש מהאוכלוסייה שאין לה הגנה מפני טילים.
אם אומנם התקבלה החלטה שלנצח נאכל חרב, יתכבדו המנהיגים ויצהירו עליה. כדי שנדע, לפחות, אנה אנו באים.